יום שישי, 10 בדצמבר 2010

פליטים מפגינים בתל אביב ביום זכויות האדם הבינלאומי



התמונות באדיבות תמר דרסלר הצלמת המשובחת
מידי שנה, בעשירי בדצמבר, מצוין ברחבי העולם יום זכויות האדם. גם השנה ארגנה "האגודה לזכויות האזרח בישראל" את מצעד זכויות האדם לציון יום חשוב זה בישראל. אלפי בני אדם צעדו ברחובות תל אביב והאזינו לנאומי נציגי הארגונים בכיכר רבין.

לצד ארגוני זכויות האדם הישראלים, בלטו מאות פליטים, נושאים שלטים במחאה על כך שמדינת ישראל מונעת בעדם מלעבוד, אינה בודקת את בקשות המקלט שלהם כמתחייב מאמנת הפליטים עליה חתמה ואף מתכננת לכלוא אותם לתקופה בלתי מוגבלת במחנות ענק על גבול מצרים.

למעלה ממחצית מ - 35,000 מבקשי המקלט בישראל נמלטו לישראל ממדינת אריתריאה. גם בין המפגינים בלט מספרם של אזרחי אריתריאה.

ראש ממשלת ישראל, ולא מעט משריו, מכנים את הפליטים האריתראים "מסתנני עבודה", כאילו הסתננו לישראל רק על מנת לעבוד ולשפר את מצבם הכלכלי.



ארגון זכויות האדם הבינלאומי Human Rights Watch לעומתם, מציין בדו"ח "סכנות בסיני" ש"אזרחים אריתראים שנמלטים למצרים ולישראל נוטים לבסס את בקשותיהם למעמד של פליט על כך שהתחמקו משירות צבאי קשה העלול להיות בלתי מוגבל בזמן ועל כך שאם יתפסו, הם עלולים להיחשף ליחס בלתי הולם, לעינויים או להוצאה להורג. נימוק אחר לבקשה הוא השתייכותם למיעוט דתי בלתי מוכר כמו חברי הכנסייה הפנטקוסטית או אדוונטיסטים של היום השביעי... ממשלת אריתריאה (רואה) בתושבי המדינה המבקשים מקלט מחוצה לה בוגדים וככאלה מרחפות מעל ראשיהם סכנות מעצר ועינויים אם יוחזרו".

קריאת הדברים הללו מבהירה לנו איזו דרך עשו האריתראים מאריתריאה לתל אביב. ישנה הדרך הפיזית, דרך קשה ויקרה העוברת בסודן העויינת, במצרים שחייליה יורים בפליטים המנסים להיכנס לישראל ואשר סוחרי האדם הבדואים שבה, מחזיקים את הפליטים במשך חודשים במחנות עינויים במדבר, בישראל שכולאת אותם באוהלי כלא סהרונים עד לשחרורם ללא אשרת עבודה לרחובות הערים. זוהי דרך ארוכה שרבים מהפליטים לא שורדים עד סופה. אך יום זכויות האדם מעורר מחשבות דוקא על הדרך האחרת: אותה דרך ארוכה שעשו המפגינים מאריתריאה הדיקטטורית, מדינה בה מבקרי המשטר נעלמים במרתפים חשוכים, לתל אביב, בה הם מעזים להחזיק באומץ שלטים בהם נכתב: "מסתנן תקרא לסבתא שלך".

לצד גילויי הגזענות הרבים הנשמעים לאחרונה וקריאות רבנים לגירוש הפליטים מעריהם ושכונותיהם, אומץ ליבם ותושייתם של הפליטים האריתראים מעוררים הערצה ותקווה לעתיד זכויות האדם בישראל.



יום שבת, 27 בנובמבר 2010

קמצנות הפליטים של ישראל

שר הפנים מציג את ישראל כמדינה שמתייחסת לפליטים בצורה הוגנת, אך בפועל היא כמעט ואינה מכירה בבקשות האשרה של מבקשי המקלט. סיגל רוזן חושבת שיש לנו זיכרון קצר


בדיון שנערך היום בוועדת הכנסת לבחינת בעיית העובדים הזרים הכריז שר הפנים אלי ישי: "אין מדינה בעולם שמתייחסת לפליטים בצורה הומנית והוגנת כמו מדינת ישראל". לא ברור על מה מבסס השר את הצהרותיו, בהתחשב בעובדה שכיום אין בעולם מדינה קמצנית כמו ישראל במתן אשרות לפליטים. על פי הדו"ח הסטטיסטי האחרון של נציבות הפליטים של האו"ם, נכון לתום שנת 2009, חיו 8,806,867 פליטים במדינות מקלט ברחבי העולם. אחוז ההכרה במבקשי מקלט במדינות אחרות בעולם עמד על 47%. בישראל, לעומת זאת, עמד אחוז ההכרה באותה שנה על 0.2%.


ב-2009 הוכרו כ-274,500 מבקשי מקלט כפליטים בעולם ארה"ב קלטה 79,900, קנדה קלטה 12,500, אוסטרליה קלטה 11,100 פליטים. כמה קלטה ממשלתו ההומנית וההוגנת של אלי ישי? שני פליטים בלבד. רק שני פליטים הוכרו בישראל בשנת 2009. ייתכן שאיני מכירה אותם אישית, אבל אני יכולה לדעת בוודאות שהם אינם מסודן ומאריתריאה. אני יודעת זאת בוודאות משום שמדינת ישראל אינה בודקת את בקשות המקלט של אזרחי סודן ואריתריאה ומשכך, אין אף סודני או אריתראי שבקשתו נבדקה כנדרש על פי האמנה ואשר הוכר כפליט. סודן היא מדינת אוייב וישראל מצליחה זה שנים להתחמק מבדיקת בקשות המקלט של אזרחיה. עם אריתריאה יש לנו דווקא יחסים כלכליים טובים מידי וחבל לקלקל אותם בשביל איזה 17,000 פליטים שנמלטו מאחד המשטרים האכזריים ביותר בעולם כיום.



אחד אחרי השני חזרו הדוברים המכובדים בדיון שנערך היום - שר הפנים אלי ישי, האלוף עמוס גלעד, ראש מנהל האוכלוסין אמנון בן עמי וח"כים נוספים - על המנטרה: "אלו אינם פליטים!". העובדה שרשויות המדינה מקפידות שלא לבדוק את בקשות המקלט של האריתראים והסודנים, המהווים את רוב רובם של מבקשי המקלט, היא המאפשרת להם לטעון שמדובר במסתנני עבודה, שהרי אם לא הוכרו כפליטים, הריהם מסתנני עבודה.


דווקא לישראל מגיעים מסתנני עבודה?

דו"ח פנימי של משרד המשפטים הישראלי תיאר את אריתריאה, המדינה ממנה נמלטים כל אותם "מסתנני עבודה" כמדינה שבה "הפרות זכויות האדם והרדיפות הפוליטיות במדינה נרחבות, וכוללות החזקת אסירים מצפוניים ללא אישום או משפט, רדיפות על רקע דתי, העלמה בפועל של אזרחים ועוד". 88% ממבקשי המקלט מאריתריאה הוכרו ברחבי העולם ב-2009 כפליטים על פי תנאיה המחמירים של האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים. אם נסתמך על הדברים שנאמרו היום בוועדה, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שמסיבה בלתי ברורה, דווקא לישראל מגיעים אריתראים שהנם מסתנני עבודה. הפליטים האמיתיים מגיעים למדינות אחרות.


וראו זה פלא, למרות שלישראל מגיעים רק אריתראים מסתנני עבודה, כשצה"ל מגרש אותם, במסגרת "נוהל החזרה חמה", או בשמו המכובס היטב "נוהל החזרה מתואמת", הם נעלמים. בני משפחותיהם לא מצליחים לאתרם כאילו היו פליטים אמיתיים שחייהם הועמדו בסכנה. לא רק שמדינת ישראל אינה מתייחסת לפליטיה בצורה הומנית והוגנת כפי שניסה היום לטעון שר הפנים, אלא שהיא מתעמרת בפליטים באמצעות איומים בגירוש כפוי, אי מתן אשרות עבודה וגזירות שונות ומשונות חדשות לבקרים. למרות זאת, משום שגורל אכזר יותר מצפה להם במדינות מוצאם, הם ממשיכים לעשות כמיטב יכולתם הדלה על מנת להגיע אלינו. יו"ר הוועדה יעקב כ"ץ (כצ'לה) מתאר את הפליטים כ"סרטן ממאיר המתפשט בכל הארץ". זיכרון קצר לנו.

המאמר התפרסם ביום 22.11.2010 ב"וואלה" :
http://news.walla.co.il/?w=%2F2952%2F1758661



יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

בדרך לעתיד מבטיח

מוחמד עם יסמין ומעיין רביד במסיבת הפרידה ביום שישי, כמה שעות לפני הטיסה לטורונטו



לפני חמש שנים הגיע לישראל מוחמד, לאחר שנמלט על חייו מהרי הנובה שבסודן. בדרך, במצרים, השאיר את אשתו ושני ילדיו שהיו אז בני שנתיים וחמש שנים. הוא ידע שסיכוייהם לעבור את המסע הרגלי במדבר אינם טובים וחצה את הגבול לישראל לבדו. לאחר שבילה כשנה בכלא מעשיהו, הצלחנו בתחילת 2007 להביא לשחרורו יחד עם עשרות פליטים סודנים נוספים לחלופת מעצר בקיבוץ יד חנה.

מאחר ואסור היה לפליטים הסודנים לצאת את גבולות הקיבוץ או המושב אליהם שוחררו, גייס "מוקד סיוע לעובדים זרים" עשרות מתנדבים מכל רחבי הארץ שהגיעו למושבים ולקיבוצים במטרה לסייע לפליטים בלימוד השפה העברית והאנגלית וכן לוודא כי התנאים בהם הם מוחזקים הנם על פי חוק.

שתי אחיות מקיבוץ גליל ים, מעיין ויסמין רביד, החלו לסייע לפליטים ביד חנה, משכו אחריהן גם את שאר בני משפחתן ש"אימצו" את פליטי יד חנה אל ליבם.

לאחר כשנה בחלופת המעצר, הצלחנו להביא לשחרורם המוחלט של הפליטים. חלקם בחרו לעזוב את הקיבוץ וחלקם נשארו שם. משפחת רביד שמרה על קשר עם חלק מהפליטים וביניהם בלט הקשר ההדוק שנשמר עם מוחמד.

על אף שהיה בין ראשוני הפליטים הסודנים שהגיעו לישראל, לא זכה מוחמד במעמד חוקי וזאת משום שמוצאו בהרי הנובה. ממשלת ישראל החליטה להעניק מעמד חוקי רק ל – 498 מהפליטים שמוצאם מדרפור.  מוחמד קיבל מסמך "שחרור בתנאים מגבילים" שאינו מאפשר לו לעבוד כחוק. עם מסמך זה שרד בישראל בשלוש השנים האחרונות כשהוא נאלץ לעמוד בתורים ארוכים לחידושו מידי שלושה חודשים.

מוחמד, איש נבון, הבין בזריזות רבה שמדינת ישראל אינה מעוניינת בו ועשה כמיטב יכולתו לפטור אותה מנוכחותו. משפחתו של מוחמד, כמו משפחותיהם של רבים מהפליטים בישראל, נקלטה בקנדה וכנהוג במדינות מערביות מתקדמות, אף התאזרחה שם. עד מהרה הבין מוחמד שאם אינו מעוניין לשלוח את אשתו ושני ילדיו הקטנים לנסות ולחצות את המדבר בין כדורי רוביהם של החיילים המצרים, המקום היחידי בו יוכל להתאחד עם משפחתו יהיה בקנדה.

אחיו שלח מקנדה מסמכים והמתנדבות המסורות, האחיות לבית רביד, החלו במסע מפרך להשגת אשרת נסיעתו של מוחמד. מאחר ולמוחמד אין דרכון סודני וגם אין לו אפשרות להשיג דרכון סודני, שכן לסודן אין יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, היה צורך בהשגת מסמך נסיעה, מעין דרכון זמני, ממדינת ישראל. מסמך נסיעה שכזה מאפשר לבעליו לעזוב את הארץ אם הוא מצליח להשיג אשרת כניסה למדינה אחרת, אך אינו מאפשר חזרה לישראל, אלא אם כן הונפקה בתוכו אשרת "אינטר – ויזה".

מי שנחשף באמצעיי התקשורת לניסיונותיו הנואשים של משרד הפנים לצמצם את מספר הפליטים המוכרים בכל דרך ולגרש את כל מי שיתכן ואינו פליט, ויש לאן לגרשו, לבטח משוכנע שמשרד הפנים ישוש להעניק תעודת מעבר כזו לכל פליט שמצליח לאתר מדינה המוכנה לקבלו. במציאות, תהליך זה הרבה יותר מורכב.

נציגויות זרות בישראל מתנות בדרך כלל מתן אשרת כניסה למדינותיהן בכך שיוצג דרכון או מסמך נסיעה בר תוקף וזאת בנוסף לשורת תנאים משתנים אחרים. משרד הפנים שלנו, מתנה מתן מסמך נסיעה בהצגת אשרה או התחייבות למתן אשרה מנציגות המדינה אליה הפליט מבקש לצאת. כמו בחידת הביצה והתרנגולת, הפליטים זקוקים לאשרה כדי להשיג מסמך נסיעה ובה בעת,  זקוקים למסמך נסיעה כדי להשיג אשרה.

במקרה זה, שגרירות קנדה שלחה מכתב ממוען למשרד הפנים בו הם מסבירים את הצורך בהשגת מסמכי נסיעה לטובת הנפקת האשרה באם יהיה בידו מסמך נסיעה בר תוקף ממשרד הפנים הישראלי. בצירוף מכתב אישי ובו הסבר כי מוחמד לא ישוב לישראל, הצליחו להשיג את תעודת המעבר הנחוצה המאפשרת לו לצאת את הארץ ללא חזרה.

היום, שנתיים לאחר שהחלו במאמצים העילאיים להסדרת יציאתו מהארץ, ישב מוחמד במסעדת דגים סודנית ברחוב נווה שאנן כשהוא מחזיק בהתרגשות את מסמך הנסיעה הישראלי שלו שנראה ממש כמו דרכון אמיתי. הוא ליטף את אשרת הכניסה לקנדה, אשרה צבעונית המעוטרת בעלי גפן כסופים ומנצנצים, מבטיחים עתיד אחר. מבטיחים עתיד. בקנדה מחכה לו אחיו, מכונאי רכב, שכבר הסדיר עבור מוחמד את הרישום ללימודי מכונאות רכב בטרם יצטרף אליו בעבודתו. בקנדה מחכה לו האפשרות להתאחד עם אשתו וילדיו, באמצעות איחוד משפחות על פי חוק ולא באמצעות סוחרי אדם בדואים, שינסו להבריחם בין כדורי רוביהם של החיילים המצרים אל מדינת ישראל, שבתורה, תחזיקם ממושכות בכלא ואז תשחרר אותם לרחוב ללא כל זכויות או תמיכה.

בקנדה מחכה לו העתיד שמגיע לכל פליט נרדף הנמלט על חייו, אותו עתיד שמדינת ישראל קצרת הזיכרון מסרבת להעניק לפליטים שהצליחו לשרוד את דרכם אליה.

נאחל לו הרבה הצלחה בחייו החדשים.


יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

אזרחי ישראל עוצרים את הגירוש !



 







מתנדבי ארגון "ילדים ישראלים" הפיצו אלפי פוסטרים ברחבי בעיר תל אביב הלילה.
אזרחי ישראל לא יתנו לגרש את הילדים הישראלים של מהגרי העבודה !

יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

השר אלי ישי - מביא מהגרי עבודה בידו האחת ומנסה לגרש את ילדיהם בשנייה


















על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שר הפנים אלי ישי העלה את מספר מהגרי העבודה בישראל לשיאים חדשים. בשנת 2009 אישר השר ישי למעסיקים ישראלים 118,500 מהגרי עבודה, 26,600 מהם הביא רק בשנת 2009.

כל זה לא מפריע לו לעמוד מול שרים בממשלה, נשיא המדינה ורבים בציבור הישראלי ולהתעקש על גירושם של 400 ילדים ישראלים, שהוריהם, הגיעו ברובם באישורו. 

יום שישי, 1 באוקטובר 2010

אין פרפרים בכלא "סהרונים"


צילום: דן זלצר. מבט מבחוץ על אגפי כלא סהרונים

צילום: דן זלצר. ילד פליטים בכלא "סהרונים"




הפרפרים שצייר על ידי ארמס בהיותו בן 5


הפרחים שצייר על ידי ארמס בהיותו בן 5


זה למעלה משנה וחצי, למעלה מ – 500 ימים שארמס, ילד בן חמש וחצי, כלוא באוהל ברזנט מאחורי חומות גבוהות בכלא "סהרונים" באקלים המדברי הקשה שבגבול ישראל – מצרים. יחד עמו באוהל, כלואה גם אמו וכן 204 עצורות נוספות: פליטות רצח עם, מלחמות, משטרים עריצים, רעב, אונס ואלימות באפריקה. בשנה האחרונה כלוא עמו באותו אוהל גם מטאוס, ילד נוסף בן 4, ככל הנראה חברו הקבוע היחידי למשחק. כיום כלואים שם 8 ילדים נוספים, חלקם תינוקות. ילדים אלו, כמו עשרות ילדים ותינוקות נוספים שחלקו עם ארמס את האוהל במהלך השנה וחצי האחרונות של חייו, הגיעו, שהו עמו חודשים ספורים, והשתחררו ממעצר עם אימותיהם. באגף 5 באותו כלא, עצור גם אביו של ארמס. המשפחה הופרדה לאחר שעברה את הגבול ממצרים לישראל במרץ 2009. האב נשלח לאחד מאגפי הגברים ואילו ארמס ואימו, נשלחו לאגף הנשים והילדים.


ארמס לא מבין למה רק הוא ומטאוס אינם יכולים לצאת לעולם שבחוץ. ילד השוהה שליש מחייו הקצרים בין חומות גבוהות, עלול לשכוח את החיים מאחורי החומות, אבל באגף הנשים, באוהל המרכזי, ישנה תזכורת כואבת לחיים שמעבר לחומות – מכשיר טלוויזיה.

ארמס לא ביצע כל פשע ומעצרו הממושך אינו מהווה תשלום חוב לחברה. פשעו היחידי נעוץ בעובדה המצערת שאמו נולדה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. אמו של ארמס, בת 25, נולדה באתיופיה למשפחה נוצרית ממוצא אריתראי ב – 1986. מדינת אריתריאה, הוקמה רק 7 שנים מאוחר יותר. חיי האריתראים במדינת אתיופיה, במהלך שלושים שנות המלחמה שקדמו להקמתה, היו קשים ביותר, רצופי רעב, הרג וגירוש. כשהייתה אמו של ארמס בת שנה, נהרג אביה, ואמה נמלטה עמה לסודן השכנה, שם הצטרפה לקהילה אריתראית הולכת וגדלה שמונה למעלה מ – 200,000 פליטים. כל חייה של האם עברו עליה בסודן. שם גם נישאה לפליט אריתראי והביאה עמו לעולם את ארמס הקטן. יחסה הקשה של סודן לפליטים, התנכלויות השלטון המוסלמי לנוצרים והעובדה שפליטים רבים גורשו על ידי המשטר הסודני לאריתריאה ושם נעלמו במרתפים חשוכים, הביאה את בני הזוג לנסות את מזלם ולהימלט למדינה שסברו שהנה מדינה דמוקרטית ומכבדת זכויות אדם - מדינת ישראל.

המשפחה הקטנה הצליחה לחצות את הגבול המצרי, להינצל מכדורי הרובים של החיילים המצרים השומרים עליו, ולהגיע בשלום לחיילי צה"ל. משום מה סברו שכאן הסתיימו תלאותיהם. כאן, אביו של ארמס הופרד מעליהם ואילו הילד ואמו נכלאו באוהל.


ילדים ישראלים בני גילו של ארמס החלו החודש לימודיהם בגן חובה. ארמס לא. הוא החל עתה עונת חורף שנייה בכלא "סהרונים" וזאת לאחר שהשלים באוהל שבכלא שתי עונות קיץ מדברי נטול רחמים ומזגן. בחורף האחרון דיווחו אמצעיי התקשורת בישראל על גשמים, הצפות, מזג אויר קר במיוחד וסופות קשות באזור כלא "סהרונים". ארמס התגונן מהסופות באוהל הברזנט שלו.

בניגוד לפליטים רבים אחרים, אמו של ארמס דווקא הובאה בפני בית הדין לביקורת משמורת שבכלא, במועד הקבוע בחוק. הדיין ציטט בפרוטוקול את סיפור חייה, והוסיף שהדיון התקיים בתרגום לטיגרינית, שפת האריתראים, "שפה אותה דוברת המוחזקת היטב" ("המוחזקת" - מונח שהנו תאומו המכובס של "הכלואה" או "העצורה").

מאחר ובסעיף "אזרחות" רשמו נציגי רשות ההגירה: "לא ידוע", ביקש הדיין מהרשות הבהרות בנוגע לאזרחותה של האישה.

רשות ההגירה, כמו בסיפור העממי הידוע על היהודי שהתחייב ללמד את כלבו של הפריץ לשיר, אינה ממהרת: או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות... הסבלנות משתלמת. אז אמנם אף אחד לא מת, אך הדיין סיים את עבודתו בבית הדין במהלך תקופת הכליאה הממושכת וכך, לרוע מזלם של ארמס ואמו, בספטמבר 2009, הופיעו השניים בפני דיין אחר. מפרוטוקול השימוע שערך הדיין, עולה שבמחצית שנת מאסרם של השניים, אכן התפנו עובדי רשות ההגירה במקום לערוך לאם שימוע, שהוביל אותם למסקנה שהנה אתיופית.

כפי שצוין, האם אכן נולדה במדינת אתיופיה, שכן מדינת אריתריאה עוד לא הייתה קיימת בשנה בה נולדה, אך כמו אריתראים רבים אחרים, נמלטה ממולדתה בעקבות המלחמה. ניסיונותיהם הרבים של מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" להשיג את גיליון התשאול שערכו לה פקידי רשות ההגירה עלו בתוהו עד כה. לא ברור על סמך מה החליטו פקידי הרשות שהאישה הנה אתיופית. יש להניח שהיא נכשלה בבחינה בגיאוגרפיה של אריתריאה, שהרי מאז גיל שנה לא הייתה באריתריאה. ניתן לשער שהדיקטטורה המוסלמית בסודן לא טיפחה את השכלתה של הפליטה הנוצרייה והבלתי קרואה, אחת מיני רבים. מעניין כמה ישראלים, ואף המלומדים שבהם, היו מצליחים לתאר בפרוטרוט את מקום הולדתם של הוריהם, בטרם עלו לארץ.

הפקידים התעלמו מכך שלמרות שהאישה שהתה כל חייה בסודן, היא דוברת את השפה האריתראית - טיגרינית, שמרה על אורח חייה הנוצרי במדינה מוסלמית המתעמרת בנוצרים שבתוכה ואף הקימה משפחה עם פליט אריתראי ממולדתה. כמו כן התעלמו הפקידים מסיפור חייה המתועד בפרוטוקולי הדיונים של בית הדין לביקורת משמורת, סיפור עקבי, סביר והגיוני, שאף פרט לא השתנה בו במהלך חודשי המאסר הארוכים.

באותו דיון, בספטמבר 2009 מתעלם הדיין המחליף מדרישת קודמו לערוך לאם ראיון קביעת מעמד פליט ודורש מרשות ההגירה לגרש את האם מהארץ, וזאת למרות שהדרישה חורגת מסמכותו, המוגבלת לקביעת תנאי שחרור בלבד.

החודשים חולפים, "מוקד סיוע לעובדים זרים" מגיש בקשות לשחרור המשפחה, אך הבקשות אינן נענות. עוד דיין מסיים את תפקידו ודיין שלישי נכנס לתמונה. ביוני 2010, במלאות שנה ושלושה חודשים למעצר, מבקש הדיין מרשות ההגירה לעדכנו בנוגע להתקדמות הליכי הגירוש בכפייה ושואל / נוזף באם: "אני שואל אותך שוב האם את מוכנה לאתיופיה חבל לך על הזמן כאן עם ילד קטן לחיות בכלא ?" (השגיאות במקור).

אנשי רשות ההגירה סבורים שהכליאה הממושכת בתנאים כה קשים תתיש את אמו ואביו של ארמס והם יסכימו לעזוב לאתיופיה. יתכן גם שאתיופיה תסכים לקבלם וסיבותיה עמה, אך השניים, שמכירים את אתיופיה רק מסיפוריהם הקשים של האריתראים המגורשים או נמלטים ממנה, מעדיפים להמשיך ולשרוד בנפרד באוהלי כלא "סהרונים" בתקווה לזכות במקלט.

לפני חצי שנה, לאחר חודשים בהם לא הצליחו מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" לפגוש את ארמס ואמו למרות שפרטיהם הופיעו מידי שבוע ברשימות שנמסרו על ידי המוקד לשב"ס, הובאו הילד ואמו לפגישה עם המתנדבים.

ארמס הקטן, נרגש מהיציאה מהאגף לאזור חדש ובלתי מוכר גם אם בין חומות הכלא, צייר על גב ידיי ציורים בעט שלקח ממני. רק לאחר שהוחזרו הילד ואמו לאוהל, שמתי לב לכך שצייר על ידיי פרחים ופרפרים. בשליש האחרון של חייו כלוא ארמס במדבר על משטח אספלט מוקף חומות גבוהות. פרחים ופרפרים יכול היה לראות רק בטלוויזיה. לא ברור עוד כמה זמן ימשיכו אנשי רשות ההגירה להמתין "למות הפריץ או הכלב", מחזיקים את ארמס הקטן מאחורי סורג ובריח, מונעים בעדו את הזכות הבסיסית של כל ילד, להלך חופשי ולצפות בפרחים ופרפרים בגודל טבעי אם זהו רצונו.


יום שבת, 4 בספטמבר 2010

רעש ושירה נגד גירוש ילדים ישראלים !



logo heb3 copy.jpg
המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי עבודה
רעש ושירה נגד הגירוש! הפגנה רגע לפני המועד המתוכנן לגירוש
 
ב- 8.9 הממשלה עתידה להתחיל בגירוש ילדים שנולדו, גדלו והתחנכו בישראל
יום לפני תחילת הגירוש נצא אל הרחוב במאמץ אחרון לעצור את החרפה
 
יום שלישי ה-7.9 בשעה 18:30 רחבת הסינמטק (רחוב שפרינצק 2)
אזרחיות ואזרחים, מהגרות ומהגרים, נגניות ונגנים, משוררות ומשוררים - יד ביד נגד גירוש הילדים

בהפגנה נקיים מעגל מתופפות של קבוצת 'ק"סמבה' ויקריאו משיריהם המשוררים טל ניצן, רוני סומק, יהודה אטלס, דרור בורשטיין, יודית שחר, אהרן שבתאי, דניאל עוז, יובל פז ואחרים
 
ננגן נשיר ונצעק במחאה על ההחלטה ובדרישה כי ייעשה צדק
אנא הביאו מהבית כל כלי נגינה אפשרי - תופים, רעשנים ואפילו סירים  
עזרו לנו להפיץ את ההזמנה להפגנה בפייסבוק, מייל וכל דרך אחרת
 
גירוש מהגרי העבודה וילדיהם הוא לא מוסרי ולא אנושי
יחד נמנע אותו!
 
ק"סמבה - ארגון ילדים ישראלים - משוררות ומשוררים
--

israeli-children.org.il

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

חניכי שבט "איתן" במשרד הפנים

x
מתנדבים מפעילים את הילדים הממתינים שעות ארוכות לתורם במשרד הפנים
פטריסיה, אוולין והמתנדבת נטלי מול פקיד משרד הפנים

יפעת טהרני מובילה את חניכי הצופים למשרד הפנים
סבסטיאן מתראיין לערוץ 10 מתחת לבניין הממשלה



היום העשירי להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי העבודה

אוולין וחברתה דמט מתחבקות בשמחה לאחר הגשת הבקשה


בעקבות החלטת ממשלת ישראל להעניק מעמד לילדי מהגרי העבודה העונים על שורה של קריטריונים, החל משרד הפנים לקבל את בקשות המשפחות ב – 8 באוגוסט 2010. בתשעת ימי העבודה הראשונים קיבל משרד הפנים 330 בקשות להסדרת מעמד עבור כ – 900 ילדים, אחיהם ואימותיהם. במקרים הנדירים בהם האב טרם נעצר וגורש מהארץ - גם אבותיהם.

ביום העשירי לקבלת הבקשות, הגיעו למשרד הפנים בתל אביב 18 חניכי הצופים של שבט "איתן" משכונת שפירא, יחד עם בני משפחותיהם על מנת להגיש את הבקשות יחדיו. את הקבוצה הנרגשת, הלבושה במדי חאקי וענודה עניבות בצבעים שונים, הובילה ראש שבט "איתן" בשנים האחרונות, יפעת טהרני.


יפעת, שיחד עם מדריכי ובוגרי השבט, ניצחה על המבצע, הכינה עם המשפחות את תיקי המסמכים המורכבים ואף הוסיפה לכל חניך מכתב מרגש מטעמה ומטעם המדריכים.   

משרד הפנים בחר למנוע בעד אמצעיי התקשורת הרבים מלצלם את ילדי הצופים במשרדי משרד הפנים וסיבותיו עימו. אנחנו דווקא צילמנו.

ארבעה חניכים העיזו והגיעו להירשם למרות שאינם עומדים בתנאים הבסיסיים של ההחלטה. שלושה מהם שוהים בישראל פחות מ – 5 שנים ברציפות ואחת מהם נכנסה עם אמה לישראל דרך גבול מצרים הפרוץ, בניגוד לחוק.

סבסטיאן, אחד מהארבעה, אינו עומד בקריטריונים של החלטת הממשלה משום שהגיע לישראל לפני 4 שנים ו – 4 חודשים ולכן אינו יכול להציג שהות רצופה של 5 שנים במדינה. תוכניתו של רפי רשף בערוץ 10 מלווה את סבסטיאן מאז החל משרד הפנים ברישום הילדים. סבסטיאן עזב את התור הארוך במשרד הפנים על מנת להתראיין מתחת לבניין הממשלה: "אני לא חושב בכלל על האפשרות שיגרשו אותי מכאן!" מבהיר סבסטיאן למצלמה. "כאן החברים שלי. כאן החיים שלי ואני אגיש עוד עתירה ועוד ערעור. אעשה כל מה שצריך כדי שיתנו לי להישאר כאן!" הוא מוסיף.   


האימהות יושבות באיפוק על הכיסאות, בוחנות המסמכים הרבים ומתייעצות עם מתנדבי הארגונים. הילדים משחקים בפינות הפעלה שהכינו עבורם המתנדבים.

כמה אבות שהצליחו בדרך פלא לשרוד את 8 שנות קיומה של מנהלת ההגירה, נמצאים אף הם במקום. הפלא מתברר בדרך כלל במהלך הראיון: האבות גורשו זה מכבר וחזרו לישראל כשהם עושים שימוש בדרכון הנושא שם אחר.

במבט ראשוני, נראה היה שמתוך 18 משפחות חניכי הצופים, 14 משפחות עונות על הקריטריונים הבסיסיים שכן הילדים נמצאים בישראל למעלה מ – 5 שנים, דוברים עברית, לומדים בבית ספר ישראלי והוריהם נכנסו לישראל באופן חוקי. כניסה עם המשפחות לראיונות עם פקידי משרד הפנים מבהירה עד כמה עמידה בקריטריונים הבסיסיים אינה מספיקה להשלמת הבקשה. רבות מהאימהות כלל אינן יכולות להוכיח כיצד נכנסו לישראל שכן הדרכונים העתיקים אינם עוד בידיהן.

אחת האימהות שביתה נולדה בישראל, נבהלה כבר לפני מספר שנים מפעילות מנהלת ההגירה וניסתה לעזוב את ישראל ולחזור עם ביתה למולדתה שבאירופה. לאחר שנתיים במהלכם לא הצליחה הילדה להסתגל לחייה החדשים, נענתה האם לתחנוניי ביתה וחזרה עמה לישראל כשהיא מחזיקה באותו דרכון עמו עזבה את הארץ. שתיהן קיבלו פעם נוספת אשרת תייר בדרכונן. פקיד משרד הפנים בוהה ארוכות באשרה שבדרכון ולא מצליח להבין איך זה שביקורת הגבולות אפשרה את חזרתן של השתיים ארצה, לאחר ששהו בישראל בניגוד לחוק שנים כה ארוכות. "איך זה שנתנו לך להיכנס?" הוא חוזר ושואל כאילו האישה היא שאשמה במחדלי ביקורת הגבולות.

לצד השולחן לידו יושבות פטריסיה וביתה אוולין בת ה – 16 שהגיעו לישראל מקולומביה לפני 8 שנים יחד עם אחותה הבכורה של אוולין, לאורה. המשפחה לא יכלה להסדיר מעמדה בעקבות החלטת הממשלה הקודמת שכן אז חסרו לילדות מספר חודשים על מנת לעמוד בתנאי ההחלטה, בדיוק כפי שחסרים לסבסטיאן היום. לאורה, שסיימה בהצלחה את לימודיה בישראל, נעצרה על ידי שוטרי מנהלת ההגירה לאחר שמלאו לה 18 שנים וגורשה מהארץ. משפחתה, שלא הכירה באותה עת את "מוקד סיוע לעובדים זרים", לא ידעה שניתן היה אולי למנוע את הגירוש. היום פועלת אוולין, אחותה של לאורה, במלוא המרץ על מנת לוודא שמה שקרה לאחותה לא יקרה לילדים אחרים. היא לומדת את זכויותיה ומעבירה את הידע שהיא רוכשת לכל מי שמוכן לשמוע. במסגרת המאבק בהחלטה לגירוש הילדים החליטה אוולין להשתתף בסרט הנושא את שמה והתראיינה פעמים רבות באמצעיי התקשורת השונים.

עכשיו אוולין יושבת מול הפקיד ומציגה בפניו ביד בוטחת את המסמכים שאספה. למרות מאמציה הרבים, חסרה עדיין תעודת לידה לאחיה התינוק והפקיד גם רוצה לראות תמונות נוספות. עם זאת, נראה שהבקשה עומדת בתנאים. יתכן שבקרוב אמה של אוולין תוכל כבר למצוא מקום עבודה מבלי שיאמרו לה בכל מקום שהיא באמת מאוד נחמדה, אבל הם לא יכולים להעסיק אותה כי הם מפחדים מהקנס שידרשו לשלם עקב כך.

אחרי אוולין ואמה מתיישבות בפני הפקיד אישה שהגיעה לישראל כעובדת סיעוד מהפיליפינים וביתה, שנראית כבת חמש או שש. השתיים אינן שייכות לקבוצת חניכי הצופים. שתיהן לבושות בבגדים חגיגיים, הילדה בשמלה לבנה מעוטרת בפרחים ושערה עשוי בקפידה וקשור בסרטים תואמים לשמלה. אבי הילדה נעצר וגורש. ככל הנראה לפני שנים ארוכות. אני תוהה אם היא בכלל זוכרת אותו, אם אימה מצליחה להמשיך ולשלוח לו כספים מחסכונותיה הדלים מידי חודש.

השעה כבר חמש אחרי הצהריים והשתיים מחכות לתורן מאז שעות הבוקר המוקדמות. הפקיד שואל את הילדה בחביבות באיזה גן היא לומדת. הילדה עייפה ואינה משתפת פעולה. אמה מפצירה בה בעברית עילגת: "נו, תגידי לו ! איך קוראים  לך ? באיזה גן את ?" הילדה עייפה. הפקיד מתחיל לאבד את סבלנותו. דמעות נקוות בעיניי האם. ניכר בה שנערכו חזרות רבות לקראת היום הגדול הזה. היא חוזרת ושואלת את ביתה שאלות בעברית כשחרדה אמיתית בקולה: מה יהיה אם הפקיד יתרשם, חלילה, שביתה אינה דוברת עברית? הילדה חשה כנראה במצוקתה של האם, מתעוררת ועונה בחוסר חשק, אך בעברית נטולת מבטא זר, על כל שאלותיו של הפקיד. האם משחררת אנחת רווחה כשדמעות עדיין ממלאות את עיניה. היא מבינה היטב את מצבה. היא יודעת שביתה אינה עומדת בקריטריונים. הבת אמנם נולדה בישראל ככל הנראה לפני יותר מ – 5 שנים, אך היא עולה בחודש הבא לגן חובה ולא לכיתה א' כפי שמתחייב מהחלטת הממשלה. למרות זאת החליטה האם להסתכן ולחשוף את משפחתה הקטנה בפני רשויות מדינת ישראל בתקווה שתוכל להישאר כאן ואולי בעתיד להשתחרר מהפחד הכרוך בחיים ללא מעמד חוקי. לאחר שהפקיד בוחן בקפידה את הניירות נכנס הממונה עליו. הוא מביט בניירות ומבהיר לאישה שעליה לעזוב את הארץ תוך 30 יום או לעתור לבית המשפט כנגד ההחלטה. העיניים כבר אינן יכולות להכיל את הדמעות והן פורצות החוצה.  האישה יוצאת מחדר הראיונות כשהיא מושכת אחריה את הילדה שעדיין אינה מבינה מה ארע וחולפת על פני אוולין הצוהלת שמתחבקת עם חבריה, מאושרת על שעלה בידה להגיש את מסמכיה למשרד הפנים, גם אם עליה עוד למצוא דרך להשיג תעודת לידה לאחיה התינוק.



יום שני, 16 באוגוסט 2010

הסופר ראובן מירן על גירושם של ילדי מהגרי העבודה

לשאלת העובדים הזרים


היום 16 באוגוסט 2010 מתפרסם בעיתון "ישראל היום" מאמר שכתבתי למדור "דעות" של העיתון. המאמר , שחרג בכמותו ממספר המילים שהוקצה לי, נערך וקוצץ כנהוג בעיתונות. הנה המאמר הזה בשלימותו.

"הם נוסעים בעקבות החום/הם נוסעים בעקבות מכתב/הם בורחים מאימת בצורת או רעב/הם בורחים משנאת חינם/לפעמים מגרשים אותם/הם חושבים, מה שאין לי פה יהיה לי שם." דומה שהשורות האלה, מתוך השיר מכמיר הלב מהגרים של חוה אלברשטיין, הן תמצית הסיפור כולו: בני אדם במצוקה מחפשים דרך כדי להמשיך לשרוד. כדי להשיג את המטרה הזאת, שהיא בעצם הגשמת טבע האדם, כל אדם, באשר הוא, הם מוכנים נדחסים לבטן מיכליות דלות חמצן, חוצים מידבריות לוהטים, מצטופפים על סיפון ספינות רעועות, גונבים גבולות מסוכנים. העולם נמצא כיום בתנועה מתמדת. מיליוני בני אדם עוזבים את ארצותיהם כדי לשרוד, מתוך אמונה שיצליחו לחיות ברווחה, כבוד וביטחון בארצות זרות. על פי דיווחי האו"ם, כמאתיים ועשרה מיליון בני אדם מוגדרים כיום כמהגרי עבודה או כפליטים מכל הסוגים. זה לא "טיול", כהכרזתו של שר הפנים של ישראל, זה צורך חיים ולפעמים שאלה של חיים או מוות. התופעה הגלובלית הזאת, שלא נראתה כמותה מאז נדידת העמים הגדולה בין המאה הרביעית למאה התשיעית, היא אחד הביטויים האותנטיים ביותר של מצב העולם מאז ומתמיד. כי אין חדש תחת השמש. הרי מדי שנה חייב כל אחד מאתנו לחוש כאילו הוא יצא עצמו ממצרים, ולציין את בריחת אבותיו מהארץ המובטחת לארץ שבה אפשר היה להמשיך לחיות, ומאוחר יותר את הימלטותם מארץ המיקלט הפרעונית שניצלה אותם באכזריות. ומדי שנה אנחנו חוגגים את הקמת המדינה שהקימו אבותינו, בני אדם יהודים שנרדפו בארצותיהם, וכדבר השיר "ברחו משנאת חינם" ו"נסעו בעקבות החום" למקום בו קיוו שיוכלו לשרוד פיזית ורוחנית. אלה הן העובדות הבסיסיות שמעבר למיתוסים הדתיים ו/או הלאומיים. לשרוד או לחדול, זו השאלה, והישרדות היא לא תמיד תוכנית ריאליטי בטלוויזיה.

תשע שנים ויומיים בדיוק לפני הקמת המדינה, ב-13 במאי 1939, הפליגה מנמל המבורג אוניית הנוסעים "סנט-לואיס" ועל סיפונה 936 בני אדם, רובם גרמנים בני המעמד הגבוה, שעזבו את ארץ מולדתם מפחד הגזירות הנאציות נגד אזרחים גרמנים ממוצא יהודי. הם לא גורשו מארצם וממולדתם אלא עזבו את גרמניה כחוק. היו בידיהם אשרות כניסה לקובה, משם התכוונו להמשיך לארה"ב. אבל ממשלת קובה בעלת הנטיות הפשיסטיות החליטה, גם בלחץ התושבים שחששו מפני המהגרים הזרים, להתכחש לוויזות שהיא עצמה הנפיקה. גם רוזוולט, נשיא ארה"ב, סירב לאפשר להם אפילו לעגון בנמלי הדמוקרטיה הגדולה והחזקה בעולם מחשש שהפליטים האלה ישתקעו בארצו. רב החובל, גרמני אנטי-נאצי בשם גוסטב שרדר, החזיר בלית ברירה את האונייה לאירופה אבל סירב להוריד את נוסעיו לחוף גרמני. הוא הצליח להשאיר כשליש מהם באנגליה ואת השאר הוביל עד נמל אנטוורפן. חלקם נשארו בבלגיה והאחרים הגיעו להולנד ולצרפת שהסכימו להעניק להם מיקלט עד שנכבשו זמן קצר לאחר מכן בידי הנאצים – וההמשך ידוע.

כל זה התרחש כזכור לפני המלחמה וכמובן לפני שמישהו (אולי חוץ מזאב ז'בוטינסקי, הליברל הנאור, סופר-אמן בעל חושים רגישים מאוד לזולת, היהודי והלא-יהודי כאחד), העלה על דעתו את שואת היהודים. אבל האם נדרשת שואה ברמה הלאומית-היסטורית כדי להבין שלנעול את השער בפני מי שנמצא במצוקה, או לגרש כחוק את מי שהגיע לכאן או נשאר כאן באופן לא-חוקי – זו לפעמים שואה אישית, חורבן משפחתי ואף מוות? האם רק בצבא יש פקודות שעליהן מתנוסס דגל שחור? האם כל חוק שנחקק בפרלמנט או צו שמבצעת הממשלה בתמיכת החברה הוא חוקי? האם אין החלטות חוקיות לגמרי שמעליהן מתנוסס דגל שחור?

לכן, ומעבר למידת הרחמים הנדרשת בשאלת המשפחות והילדים הצפויים לגירוש, השאלה היא מה אנחנו, כחברה וכמדינה, רוצים להיות ולמי בהיסטוריה אנחנו רוצים להידמות? האם בנוסף לכיבוש שבתוכו אנחנו כולאים את עצמנו לדעת, אנחנו רוצים לסמן על מצחנו גם את אות הגירוש? ולבסוף, צודק שר הפנים. כן, שר הפנים צודק: השאלה היא לא ארבע מאות הילדים (אגב, מדובר בהרבה יותר ילדים, כי גם מי שעונים על הקריטוריונים ספק אם יצליחו לעמוד בגזירות הביורוקרטיה) - אלא העיקרון. זה נכון. כי השאלה האמיתית היא, האם הלאומיות האתנית והדמוקרטיה היהודית האתנוצנטרית שלנו יכולה להשתנות ולהיות ללאומיות ישראלית ליברלית ורב-תרבותית שתשכיל להפיק עושר תרבותי ורווחה כלכלית לחברה ולמדינה שבה יוכלו להשתלב לפחות מי שכבר חיים כאן אתנו – גברים, נשים וטף – שכל מבוקשם הוא שה"סנט לואיס" שלהם תורשה לעגון בנמל המיבטחים הקטן שלנו.

הסופר והמו"ל ראובן מירן הוא מחבר הספר "אנה והציידים", סיפורה של בת למהגרי עבודה שנולדה בישראל ומאויימת בגירוש, שראה אור בהוצאת נהר ספרים בספטמבר 2009. "

יום שבת, 7 באוגוסט 2010

מדינת ישראל מחליטה להסדיר את מעמד ילדי מהגרי העבודה פעם נוספת

משפחות מהגרי העבודה ב"מוקד סיוע לעובדים זרים" השבוע


שתיים מהילדות שהגיעו ל"מוקד סיוע לעובדים זרים" להסדיר את מעמדן


ביום 01.08.2010 לאחר אינספור דחיות ועיכובים, החליטה ממשלת ישראל בהחלטה מס' 2183 להעניק מעמד לילדי מהגרי העבודה שהוריהם שוהים בישראל בניגוד לחוק ואשר עומדים במספר תנאים מצטברים. בפעם הראשונה החליטה ממשלת ישראל להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי העבודה ביוני 2006, ולאחר מכן, הרחיבה את תנאי קבלת ההחלטה באופן שאיפשר לילדים נוספים להסדיר את מעמדם. בסופו של דבר, כ – 900 ילדי מהגרי עבודה זכו במעמד של תושב קבע בעקבות ההסדר המורחב ובני משפחותיהם קיבלו מעמד של תושב ארעי שעם השנים ניתן יהיה להפכו למעמד של קבע.







התנאים המצטברים לקבלת מעמד בהסדר הנוכחי הנם:






1. הילד למד במערכת החינוך של מדינת ישראל כולל גן חובה, אך לא כולל בתי ספר פרטיים וגנים המנוהלים על ידי הכנסיות, בשנת הלימודים תש"ע שהסתיימה ביולי 2010.


2. הילד רשום ללימודים בבית ספר בישראל לשנת תשע"א לכיתה א' ומעלה.


3. הילד מתגורר בישראל לפחות חמש שנים ברצף, ובלבד שאם לא נולד בישראל הוא נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים.


4. הילד דובר עברית.


5. הורי הילד נכנסו לישראל לראשונה באשרה או ברישיון חוקיים. משמעות תנאי זה הוא שכניסתם הראשונה של שני ההורים לישראל חייבת להיות דרך נתב"ג או דרך מעבר גבול מוסדר ולא באמצעות המבריחים הבדואים מגבול מצרים. הורים שנכנסו לישראל בדרכון לא להם, אך קיבלו אשרת כניסה כחוק באותו דרכון, יוכלו הפעם להסדיר מעמדם. גם הורים שנכנסו לראשונה כחוק, אך גורשו מהארץ וחזרו דרך הגבול המצרי יוכלו להסדיר מעמדם. ההסדר לא יחול על ילדי הפליטים (רובם מסודן ואריתריאה) שכניסתם הראשונה לישראל הייתה דרך הגבול המצרי בניגוד לחוק.






מאחר וההסדר הוא לילדי שוהים שלא כדין, הרי שאם הורי הילד או אף רק אחד מהם, שוהה בישראל כדין מסיבה כלשהי, לא יחול ההסדר על הילד. לפיכך, ילדים שאחד מהוריהם או שניהם מועסקים על ידי שגרירויות כחוק, מועסקים כעובדי סיעוד כחוק, מחזיקים במעמד פליט או שהאב הנו ישראלי שלא הסדיר את מעמדה של האם והילד, בכל אותם מקרים לא יוכלו הילד וכן ההורה השוהה שלא כדין – להסדיר את מעמדם במסגרת ההסדר.






ארגוני זכויות האדם השקיעו מאמץ רב בכך שהחלטת הממשלה תכלול ערכאת ערעור ותאפשר לאותם ילדים שאינם עומדים בכל הקריטריונים אך קרובים אליהם, לערער על דחיית בקשתם. יתכן שגם בקשת הערעור תידון בסופו של יום על ידי אנשי משרד הפנים ותידחה אף היא, אך ערכאת הערעור תאפשר לאותן משפחות שילדיהן קרובים לעמידה בקריטריונים להמשיך ולשהות בישראל עד להחלטה הסופית בעניינן מבלי שיחששו ממעצר וגירוש כל העת. יש לציין גם שלאחר דחיית הערעור, פתוחה בפני המשפחות הדרך לעתירה מנהלית בבית המשפט המחוזי ולאחר מכן, באם בית המשפט המחוזי ידחה את העתירה, יוכלו לערער לבית המשפט העליון. ניסיון ההסדר הקודם שהוחל על 900 ילדים בשנת 2006, העלה שאותם ילדים שנדחתה בקשתם ופנו לבית המשפט המחוזי, הוחזרה הבקשה למשרד הפנים לבחינה מחודשת, בחינה שהתמשכה במריבת המקרים עד היום. ראשון הילדים העותרים, אזרח הפיליפינים, שנדחתה בקשתו על ידי משרד הפנים בשנית ועתירתו הגיעה עד לבית המשפט העליון, נדחתה לאחר שבית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב במדיניות משרד הפנים בנושא. עם זאת, הילד ומשפחתו עדיין איתנו והוא עומד בתנאי ההחלטה הנוכחית, כך שיוכל עתה להסדיר מעמדו.






מכשולים נוספים שיעמדו בפני המשפחות המבקשות להסדיר מעמדם כרוכים בפרוצדורה הנובעת מההחלטה. הממשלה אפשרה רק 21 יום להגשת הבקשות (ומשרד הפנים קבע את המועד מיום 08.08.2001 ועד 31.08.2010). אמנם משרד הפנים נערך לקבל את הבקשות מידי יום עד שש בערב, אך רבות מהמשפחות לא תספקנה להכין את כל המסמכים הנדרשים: דרכונים עמם נכנסו לארץ לצורך הצגת האשרה, דרכונים תקפים לכל בני המשפחה, תעודות לידה מקוריות ואישורי לימודים מבתי הספר הסגורים לרגל חופשת הקיץ.






ארגוני זכויות האדם התגייסו לסייע למשפחות בהכנת הבקשות ופתחו שלושה מוקדים לסיוע למשפחות מידי יום עד שעות הערב: ב"מוקד סיוע לעובדים זרים", ב"מסיל"ה", וב"רופאים לזכויות אדם". שלושת המוקדים מתוגברים במתנדבים שגויסו במיוחד למשימה זו על ידי הארגון "ילדים ישראלים" וזאת על מנת שלא ייווצר מצב שבו ילד זכאי למעמד אך לא יזכה בו משום שמשפחתו לא הספיקה להסדיר מסמכיה ורישומה.






אנו מברכים על כך שהתקבלה החלטה להסדיר מעמדם של ילדים החיים בחשש מגירוש, ומחזקים את ידיהם של השרים יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן וגדעון סער, שתמכו במאבק להסדרת המעמד מראשיתו ועשו כמיטב יכולתם להחיל את ההחלטה על כמה שיותר ילדים.






עם זאת, אנו מצרים על כך שההחלטה מותירה מאות ילדים מחוץ להסדר, וקובעת שילדים אלו עם הוריהם ייעצרו ויגורשו מן הארץ. חלקה זה של ההחלטה הנו שרירותי, אכזרי ופוגע בעקרון השוויון, שהרי ילד הוא ילד.






אם תדבק הממשלה בהחלטתה הנוכחית, יוותרו מחוץ להסדר כמה מאות ילדים: ילדי הגנים, ילדים שסיימו י"ב לפני יותר משנה, ילדים שהוריהם עבדו בשגרירויות בתפקידים זוטרים, ילדים שנכנסו לארץ אחרי גיל 13, ילדים שיצאו את הארץ ולפיכך לא שהו בה חמש שנים ברצף וילדים שלאחד מהוריהם מעמד חוקי מסיבות שונות.






מדינת ישראל מזמינה מהגרי עבודה לתוכה זה כשני עשורים. אף אם נצרף את כל אותם מהגרי עבודה שהגיעו הנה כתיירים, מספר ילדיהם של כל אותם מהגרי עבודה יחדיו מסתכם בלא הרבה יותר מ – 2000 ילדים שמתוכם 1200 מתחנכים במערכת החינוך הישראלית (מגיל 3 ועד 18). בכל תולדות המדינה לא עצרו רשויות מדינת ישראל ולא גירשו בכוח הזרוע ילדים דוברי עברית רק משום שהוריהם חטאו בשהייה שלא כדין בתחומה. זה קרוב לשני עשורים שמדינת ישראל מביאה במודע ובמתכוון מהגרי עבודה לעבוד בענפי הסיעוד החקלאות והבניין. אמנם ישנם נהלים אמורים למנוע בעד אותם מהגרי עבודה מלהקים כאן משפחות וללדת כאן ילדים, אך נהלים אלו הנם בלתי אנושיים. לא סביר לצפות מאנשים צעירים, ללא קשר למוצאם, לחיות בישראל במשך שנים מבלי לנהל מערכות יחסים רומנטיות ולא סביר לצפות מנשים לשהות בישראל לעיתים במשך כל שנות פוריותן מבלי לרצות להקים משפחה. הסופר והמחזאי השוויצרי אמר: "רצינו עובדים - קיבלנו בני אדם". זה בדיוק מה שקרה גם למדינת ישראל, אך היא עדיין מסרבת להכיר בעובדה שהעובדים שרצתה והביאה, הם גם בני אדם, כאלו שמתאהבים ולעיתים אף יולדים ילדים.






שמונה שנות פעילות אינטנסיבית ויעילה ביותר של מנהלת ההגירה הביאו לכך שמשפחות שיכלו להרשות לעצמן לעזוב – עזבו. המשפחות שנותרו בישראל הנן משפחות החרדות לעזוב עוד יותר משהנן חרדות מיחידת עוז וממעצר. משפחות רבות אף מורכבות מהורים מלאומים שונים שהגיעו לישראל מיבשות שונות.






נציגי הארגונים עשו ועושים כמיטב יכולתם על מנת להבהיר למקבלי ההחלטות עוד בטרם יקבלו החלטות כאלו, כיצד יראה הגירוש. נראה כי לא הושקעה כל מחשבה באופן בו יתבצעו המעצר והגירוש. ההחלטה מאשרת מעצר משפחות על ילדיהם באופן כמעט מיידי בעוד לא התבצעה כל הערכות בבתי הכלא, לא הוכנו נהלים המסדירים את אופן ביצוע המעצר והגירוש במקרים בהם הורים לא ייקחו עמם את ילדיהם מיוזמתם, או לא יסכימו מראש על המדינה אליה יורחקו הילדים.






בשבועות האחרונים התגייס הציבור הישראלי התגייסות מרשימה ביותר כנגד גירוש הילדים: שרים וחברי כנסת כמעט מכל הקשת הפוליטית, אמנים רבים, לשכת עורכי הדין, ואישי ציבור רבים.






התנועה הקיבוצית התנדבה לקלוט בקיבוצים את משפחות הילדים המועמדים לגירוש בניסיון למנוע את מעצרם ואילו יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים קרא לסרב לביצוע חלקם בהחלטה באם אכן ייערך ניסיון לבצע את החלטת הגירוש.






ניתן לצפות הליכים משפטיים ממושכים ביותר שידרשו התערבות בית הדין לענייני משפחה והחלטות הרות גורל אודות ילדים אלו. מהתבטאויות יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים בנושא, כמו גם מהלחץ הבלתי סביר הקיים כבר כיום על מערך משפחות האומנה בשירותי הרווחה, ניתן להבין שיתכן שמערך משפחות האומנה לא ישתף פעולה עד שיתאפשר גירוש הילד מהארץ עם ההורה שייבחר על ידי בית הדין לענייני משפחה.


קיים חשש שאף אם לא תחל רשות ההגירה בביצוע מעצרי ילדים, הרי שפקחי יחידת עוז מחוסרי העבודה, ימשיכו בהתנהלות שאימצו עוד בקיץ שעבר: עיכוב מהגרות עבודה עם ילדים ברחוב ורישום פרטיהם. החתמת האימהות על התחייבות לעזוב את הארץ תוך חודש ואז, לאחר חודש, הגעה של הפקחים לבתי המשפחות באישון ליל על מנת לברר מדוע לא עזבו ומתי הם מתכננים לעזוב. יש להניח שהתנהלות כזו עלולה לגרום למשפחות להחליט לעזוב את הארץ אף אם לא תגורשנה.






המאזן הדמוגראפי של מדינת ישראל לא ישתנה בעקבות מתן מעמד לכל ילדי מהגרי העבודה החיים כיום בישראל ולכך אנו מייחלים, למצב בו לא יוותר צורך לעצור ולגרש מכאן ילדים.


כפי שעשו כל השנים, ממשיכים ארגוני זכויות האדם לקרוא לממשלה לגבש מדיניות הגירה ברורה ויעילה שתצמצם כניסה בלתי מבוקרת של מהגרי עבודה נוספים לתחומי המדינה באם היא אינה מעוניינת בילדים של אותם מהגרים.

אפילו מדינת ישראל כבר מבינה שמקומם של ילדים פליטים אינו בכלא


ב - 11 ביולי 2010 פרסם משרד המשפטים הישראלי נוהל חדש לטיפול בקטינים לא מלווים, אותם ילדים פליטים שרובם הגיעו בגפם מאריתריאה, אתיופיה וסודן, לאחר שאיבדו שם את הוריהם, מלחמות, רצח עם , רעב ומחלות.

הנוהל הנו תוצאה של מאבק ארוך וממושך של ארגוני זכויות האדם, מאבק שהחל בעתירות משפטיות נגד מעצרם וגירושם של קטינים לא מלווים, עתירות שלווו בכתבות רבות באמצעיי התקשורת השונים וגררו אף דיונים בוועדות הכנסת. בשנה האחרונה, ניסו הארגונים לקדם את זכויותיהם שת הקטינים הכלואים גם באמצעות הצעת חוק שנכתבה על ידי עו"ד יונתן ברמן מ"מוקד סיוע לעובדים זרים" ועו"ד עודד פלר מ"האגודה לזכויות האזרח בישראל".  הצעת החוק הונחה על ידי חברי הכנסת ניצן הורוביץ ודני דנון שהנו גם יו"ר וועדת הכנסת לזכויות הילד וח"כים נוספים חתמו עליה. ההצעה גובשה על רקע מעצרם הממושך וחסר התכלית והתוחלת של ילדים בבית סוהר בניהול שב"ס. הקו המנחה היה שילדים שאינם אזרחים ישראלים ומגיעים לישראל בניגוד לחוק, חייבים להיעצר ולבלות בכלא בטרם יימצא עבורם פתרון הולם, גם אם אין כל אפשרות לגרשם מהארץ.
נטע רוזנטל, מתנדבת מסורה של המוקד שהתגייסה לקידום הצעת החוק, הצליחה להביא לקיומן של שלוש ישיבות בוועדה לזכויות הילד בנושא זה, לקיומן של פגישות וישיבות עם הפקידים הרלוונטיים במשרדי הממשלה, ובשיתוף פעולה עם נציגי ארגוני זכויות האדם וחברי הכנסת הורוביץ ודנון, לתיקונו ופרסומו של הנוהל הנוכחי. במקביל לקידומה של הצעת החוק, הגישה הלשכה לסיוע משפטי של משרד המשפטים הישראלי עתירה נגד החזקתם של הקטינים במעצר, עתירה שאף היא גררה עניין תקשורתי רב וסייעה לקידומו של הנוהל המתוקן. 


גם על פי הנוהל החדש ילדים ימשיכו להיעצר בבתי כלא עם הגיעם ארצה, אך שחרורם המהיר של הקטנים שבהם מובטח. מאופן ניסוחו של הנוהל ניכר שאף אם טרם נמצא פתרון הולם ומיידי מחוץ לכתלי הכלא עבור ילדים פליטים המגיעים בגפם, רשויות מדינת ישראל מכירות בכך שמקומם של ילדים אלו אינו מאחורי סורג ובריח. 

עיקרי הנוהל המתוקן:
ילדים מתחת לגיל 12: יועברו ללא דיחוי לטיפול רשויות הרווחה וישובצו במשפחות אומנה ולא יוחזקו עוד במעצר, גם לא במתקני צה"ל.


ילדים בגילאי 12 - 14: יושמו במסגרת חינוכית של משרד החינוך (פנימיות) במידת האפשר תוך שלושה שבועות. 


ילדים בגילאי 14 - 16: יועברו למתקן משמורת ויישארו שם עד שלושה שבועות אם ניתן לגרשם תוך שלושה שבועות. אם לא - יוחזקו במתקן המשמורת רק עד כמה שנדרש לצורך קביעת גילם ואיתור משמורן.

ילדים בגילאי 16 - 18: יועברו לידי אפוטרופוסים או משמורנים מן הקהילה לכשיימצאו כאלו.
הבעיה המרכזית בנוהל החדש נוגעת לילדים בגילאים 16-18. כפי שצויין, על פי הנוהל החדש, הם לא יועברו לפנימיות, אלא רק למשמורנים בקהילה. מניסיוננו הרב, מעטים הנערים שמצליחים לאתר משמורנים שיסכימו לפרנסם ולא ברור על פי הנוהל מה יעלה בגורלם של אלו שלא יימצא להם אפוטרופוס. הנוהל מאפשר את מעצרם ל - 60 יום ובנוסף, מאפשר לראש אגף זרים ברשות ההגירה להאריך את מעצרם מידי שבעה ימים באם לא יימצא להם אפוטרופוס ראוי.

יש לברך על ההתקדמות ביחסה של מדינת ישראל לילדים שהגורל כה התאכזר אליהם ולקוות שבעתיד הקרוב לא נאלץ להמשיך ולפגוש בהם כלואים מאחורי סורג ובריח.




יום ראשון, 11 ביולי 2010

בילדים לא משחקים ! הפגנה למתן מעמד לילדים ב - 17.07.2010 בשבע וחצי בערב בגינת לוינסקי

הועדה הבין משרדית לקביעת קריטריונים למתן מעמד לילדי מהגרי העבודה תגיש בקרוב את המלצותיה לאישור הממשלה בהצבעת שרים.

המלצות הועדה - הקריטריונים לקבלת מעמד:

ככל שידוע לנו, הועדה תמליץ להעניק מעמד לילדים שעומדים בכל הקריטריונים הבאים:

* במועד קבלת החלטה זו, הילד מתגורר בישראל ברצף 5 שנים ומעלה ובלבד שאם לא נולד בישראל נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים.

* לשנת הלימודים תשע"א הילד רשום ללימודים בכיתה א' או בכיתה גבוהה יותר במערכת החינוך הממלכתית בישראל, או שסיים כיתה יב' במערכת החינוך הממלכתית בשנת הלימודים תש"ע.

* בשנת הלימודים תש"ע הילד למד במערכת החינוך הממלכתית בישראל.

* ההורים נכנסו לארץ באשרה ולפי חוק הכניסה לישראל.

* הילד דובר עברית.

משמעות המלצות אלו היא הענקת מעמד רק לחלק מהילדים, תוך השארת מספר רב של ילדים מחוץ למסגרת ההסדר. אלה שיוותרו מחוץ למסגרת ההסדר מועמדים, כמובן, לגירוש!!!

אנו נמשיך להיאבק למען הרחבת ההסדר גם לילדים הצעירים יותר ונצא שוב להפגין ביום שבת הזה! הפרטים בסוף ההודעה.


הגשת הבקשות לקבלת מעמד - הבירוקרטיה צפויה לפגוע בילדים רבים


יחד עם הקריטריונים שנקבעו על ידי הוועדה, המליצה הוועדה להקציב רק 21 יום לצורך הגשת הבקשות ובנוסף המליצה כי לאחר 30 יום מי שלא יעמוד בתנאים או לא יגיש בקשה - יגורש.

זוהי תקופה קצרה ביותר ולמעשה בלתי אפשרית עבור רוב ההורים. הגשת הבקשה כרוכה בהצגת מסמכים רבים שלעיתים דרושים שבועות לשם השגתם (כמו חידוש דרכון).

בנוסף, בקשות שתוגשנה ללא כל המסמכים הדרושים (תעודות לידה, דרכונים מקוריים וכו') תדחנה אוטומטית ללא אפשרות ערעור וללא אפשרות להשלים מסמכים.


משמעות התנאים הללו היא פגיעה ממשית ביכולתם של ילדים רבים, העונים על הקריטריונים, לקבל מעמד.

אנו נאבק גם לשינוי הגזירות הללו עוד בטרם קבלת ההחלטה ע"י הממשלה.

כיצד ניתן לסייע- דרושים מתנדבים

אומנם עדיין לא התקבלה כל החלטה, אך אנחנו כבר נערכים ליום בו ההחלטה תעבור בממשלה. עלינו לנקוט בכל הצעדים הדרושים, מבעוד מועד, כדי להתגבר, ככל האפשר, על מכשולי הבירוקרטיה. אנו ננסה, ככל האפשר, למנוע מצבים שבהם ילדים העונים על כל הקריטריונים, לא יקבלו מעמד רק בשל מכשולים בירוקרטים.


אנו נערכים, יחד עם ארגוני הסיוע הנוספים, כדי ליצור מערך מתנדבים שילווה את ההורים בתקופה הקצרה והבעייתית של הגשת הבקשות. המטרה שלנו היא ליידע את הקהילה במהירות על המסמכים אותם הם יצטרכו להשיג. אנו נקים במוקדי הסיוע עמדות בהן נעזור למשפחות בתהליך של הגשת הבקשות למשרד הפנים- לשם כך נצטרך מתנדבים רבים ככל האפשר. שימו לב - מכיוון שהוקצבו רק 21 יום ממועד מפרסום ההחלטה, לשם הגשת הבקשות, מדובר על התנדבות ממוקדת של שלושה שבועות.

ההתנדבות תתבצע במוקד סיוע לעובדים זרים ובארגון מסיל"ה בתל אביב. ההתנדבות תכלול עבודה פרטנית של מילוי הטפסים יחד עם ההורים, איסוף המסמכים ותיעוד הבקשה.

תיערך הכשרה מרוכזת ומקיפה לכל המתנדבים- ההתנדבות היא יחד עם מתנדבים נוספים ועם נציגי ארגוני הסיוע.

מתנדבים הדוברים שפות נוספות מלבד אנגלית ועברית או שהם עו"ד/משפטנים יסייעו רבות לתהליך.

כשההחלטה תתקבל חשוב להפיץ את הבשורה גם למהגרים הגרים מחוץ לת"א. לכן נצטרך אנשי קשר בערים נוספות כגון ירושלים, חיפה ובאר שבע שיוכלו לעזור להפיץ את הבשורה.

אם אתם מעוניינים להתנדב אנא מלאו את הטופס הבא (http://tinyurl.com/israeli-children-volunteer) וסמנו את הימים והשעות בהם תוכלו להתנדב. מכיוון שאנחנו נעביר הכשרה למתנדבים, נוכל לקבל מתנדבים שיתחייבו לפחות לפעם בשבוע לתקופה ממוקדת של שלושה שבועות.

כדי להתנדב או לקבל פרטים נוספים, פנו במייל israeli.children@gmail.com

הפגנה - בילדים לא משחקים !

יום שבת 17.7 19:30 בגינת לוינסקי - ת"א

עמותת ילדים ישראלים * סמינר הקיבוצים * האגודה לזכויות האזרח בישראל * מוקד סיוע לעובדים זרים * אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב * יוניסף בישראל

לא ניתן לגרש ילדים רק משום שאינם עומדים בדרישות בירוקרטיות נוקשות ובלתי מתקבלות על הדעת.

בשם קואליציה רחבה של ארגונים חברתיים, אנשי חינוך, רווחה, רפואה, פסיכולוגיה, משפט וזכויות אדם, הנאבקת למען ילדי מהגרי העבודה בישראל, אנו קוראים לממשלה להרחיב את המלצות הוועדה הבין משרדית ולהחילן גם על הילדים הצעירים יותר.

אנו נקרא לשרים למנוע את האפשרות שילדים שיעמדו בקריטריונים לקבלת מעמד לא יזכו בו, רק בשל הדרישות הבלתי אפשריות להגשת מסמכים רבים תוך פרק זמן קצר – 21 יום.

הקשיים הבירוקרטיים שהערימו על משפחות המהגרים בהגשת הבקשות למעמד, יובילו למצב בו ילדים רבים שעונים על הקריטריונים, לא יקבלו מעמד ויגורשו רק בשל מכשולים פרוצדוראליים.

טרם התקבל אישור המשטרה להפגנה, עדכונים ימסרו לקראת מועד ההפגנה.

ארגון "ילדים ישראלים"

יום חמישי, 24 ביוני 2010

ביקור ראשון של סטודנטית מסמינר הקיבוצים באגף הנשים בכלא גבעון / ענת אייזיק



21 יוני 2010. יום אחרי תחילת החופש הגדול

החצר מסורגת מכל עבר, גם מלמעלה, שני הספסלים היחידים נמצאים במרכזה.  אבל, הם חשופים לשמש ולכן הנשים יושבות בשולי החצר, בצל המועט. שם אנחנו פוגשות אותן, בשוליים האלה. ישובות  על שרפרפי פלסטיק: אפריקניות מחוף השנהב, גדולות גוף עם נוכחות חזקה. הן יושבות בנפרד מהאתיופיות, שהן נשים קטנות יותר, שיושבות בשורה ובשקט,עם חיוך מקיסים ,מקושטות קעקועי גוף שאני מכירה אך לא מבינה. בנפרד מהן המולדביות הבהירות, בגילאים שונים, פה ושם מלוכסנות עיניים-  כל עמי העולם התאחדו בגבעון, והשמש בגבעון דום. חם לכולן.

ישבנו ארבע בנות בדירה תל-אביבית מגניבה לתכנן מפגש עלום בכלא. כנראה אחת החרדות העמוקות והבסיסיות שלי היא היעדר חופש, ודווקא לשם אני יוצאת מבחירה. למקום שאין בו בחירה. העלינו על הנייר כמה רעיונות להתנהלות כבסיס לשינוים, בפועל היו בעיקר השינויים.

אנחנו בחצר והם עדיין בתאים אוכלות, שרון,אשת החינוך האלופה תופסת דרבוקה בתנופה ואומרת " אני אעשה יח"צ" והולכת פנימה, אני אחריה. במסדרון צר, תקרות גבוהות וקירות ערומים, היא הולכת בתנופה וצועקת "מיוזיק, מיוזיק" ומתופפת בדרבוקה, לא נעים לי להרוס, לה אבל לא באנו כמופע מוסיקלי, ותוך כדי אני חושבת לעצמי שהיא פשוט סוג של צופית גרנט בעינת שרוף, אם נותנים לה תכנית ,זה יהיה חבל על הזמן. אני בבת אחת במסדרון הפנימי, בכלא. הנה החדרים, הנה המיטות, הנה נשים יושבות סביב שולחן ואוכלות,יש להן התנהלות, יש בגדים אישיים, חלוקת אוכל במסדרון, אפשר לטעות שמדובר באיזו אכסניה וכולן מטייילות. מבט שני מפריך את המחשבה, הן לא נראות בטיול, הן פשוט לא מפה, ונצמדות בקבוצות אתניות זו לזו כמו גלגל הצלה בלב ים. אולי לא נשמתי בדקה האחרונה? לא להיראות מבוהלת. לא ללטוש עינים..הסיבוב נגמר מהר ואנחנו שוב בחצר.הקלה.

הפעילות המתוכננת מתנהלת באופן מקרטע משהוא, הנשים יצאו מהתאים המהבילים כדי לקפל כביסה ולהזיע בחוץ, נצנת מצליחה לייצר שיחה עם הנשים האתיופיות, היא צעירה ויפה, הן מרכלות משהוא ביניהן, אולי היא מזכירה להן מישהיא בפנים והן מסתכלות בה היטב כשהיא לא רואה,בוחנות אותה מכף רגל ועד ראש. בוודאי מגלגלות בראשן מחשבות על גורל. יוהנה, הצעירה שרק עברה לאגף הנשים, אחרי שבדיקות הגיל הראו שהיא כנראה סביב 18, אוחזת בדרבוקה והיא ונצנת רוקדות ביחד. מזיזות את הכתפיים במקצב פנימי של תרבות אחרת. מקסים. מרגש.יש מפגש. מוסיקה טיגרית ששרון גרנט שמה בטייפ, תורמת לאווירה.

אינה מזנקת באומץ ומכריזה על המשחק שאנחנו נעשה, הבנות "משחקות מקומות ", הנשים בחצר מוחאות כפיים, מחייכות, זה משעשע אותן,אבל לא מתפתח ,רק החום עדיין מתפתח, אז אנחנו עוברות לשיחות אישיות.
יש שלוש נשים ממולדובה, שתיים ותיקות סביב אחת חדשה שרק הגיעה. הן נדבקות אליה, תוך זמן קצר אני מבינה ממנה- היא מדברת עברית שוטפת- שהיא אלמנה של ישראלי, ויש לה חבר שישלם לעו"ד טוב והיא תצא מפה. מתי היא הגיעה? רק אתמול.ומה היא כבר רגועה ככה? לא, אתמול היא בכתה בהיסטריה ונרגעה. על אצבעותיה טבעות לרוב שנראה שמכריזות על מעמדה.השתיים נדבקות אליה באהבה כנראה אהבה של תקווה, אם היא תצא אולי תוכל לעזור להן.

אני מרגישה מבט באחורי צווארי, אני מסתובבת הצידה ורואה אישה קטנה , כפופה שפופה על השרפרף, נדמה לי שהיא מחכה ,אבל אני לא בטוחה למה. אני שואלת אותה אם היא מדברת עברית.כן, היא עונה במבט שבור. יחלפו כמה משפטים קצרים, אני אסביר לה מי אנחנו, אשאל מתי הגיעה, היא תגיד אתמול, ותוך רגעים נמצא את עצמנו בשיחה ראשונה על עצם הטראומה,

עד אתמול בלילה, אירינה שעברה לישראל ממצרים, נתיב ידוע לסחר בנשים, שעבדה עם משפחה בבני- ברק ולמדה מהשלישיית ילדים שלהם עברית, שהיה לה חבר שעזב אותה לטובת חברתה, ולדעתה הלשין עליה למשטרה, אירינה ממולדובה, אחות בית חולים במקצועה, אמא לשניים, אחד בוגר מחשבים שנסע לחפש עבודה בשוויץ, להם שלחה את כל שהרוויחה בארץ, אותה אשה קטנה חזרה אתמול   למקום מגוריה, שם חיכו לו שוטרי משטרת ההגירה ומאז היא פה. לפני פחות מ-24 שעות איבדה את החופש. עכשיו היא כבר בוכה. שוהה ללא ויזה, שבורת לב שהחבר לשעבר הסגיר אותה, בכלא החם. רחוק כל כך ממולדובה, רחוק כל כך מכל עתיד נראה לעין. פנים של מישהיא שעברה כל כך הרבה, נראית לי ילדה אבודה. אני מזכירה לה את הכוחות שבה, את האומץ לבוא לפה ולעמוד בכל מה שעברה. היא מקשיבה. מסתכלת אליי, מחפשת לשאוב תשובה מהמילים.
אנחנו מחזיקות ידיים.לפעמים יש משמעות אחרת למילה,להחזיק את היד למישהוא. יש לזה משמעות אחרת כשהיד הזו מחוברת לנפש שבורה ומבוהלת. היא ניסתה מצידה להחליק לי את הורידים ביד, שבלטו מאוד בגלל השמש. ניסינו להחליק אחת לשנייה את מה שמפריע.

אני צריכה ללכת, אנחנו נפרדות ומשום מה היא אומרת לי תודה. אני מתרחקת ממנה אבל מרגישה משהוא, וחוזרת אליה בידיים פתוחות, היא קמה אלי, מגיעה לי עד לכתפיים בקושי ואנחנו מתחבקות.
היא בת 40 אבל מפוחדת ואבודה כמו ילדה קטנה, עומדת ומקבלת חיבוק ,עוד תמיכה קלה ופרידה. ולהתראות.
שבפעם הבאה לא תהיי כאן כבר. השינה באוטובוס הממוזג לא מאחרת להגיע, צריך לנוח מזה.
כל מפגש קיצון כזה מעודד אותי מיד להיות אסירת תודה על מה שיש לי בחיים,  אבל אני רוצה להחליף את הביטוי, במקום אסיר- תודה, חופשי- תודה.

יום ראשון, 20 ביוני 2010

יום הפליט הבינלאומי - ממשלת ישראל ממשיכה לגרש פליטים ולהעמיד חייהם בסכנה



ממשלת ישראל קיבלה הבטחה:
"לא יאונה כל רע למסתננים עם העברתם למצרים"

לרגל יום הפליט הבינלאומי המצוין היום ברחבי העולם, ברצוני להפנות את תשומת הלב לאותם פליטים שצה"ל ממשיך לגרש, זו השנה השלישית, למצרים, למרות שרשויות מצרים מגרשות אותם למולדתם תוך סיכון חייהם. בית המשפט העליון טרם מצא לנכון להתערב על אף עתירה שתלויה ועומדת בעניין זה מזה כשנתיים. 

קובץ עדויות חיילי צה"ל ששירתו בגבול ישראל מצרים[1]:

2 באוגוסט, 2007: "המצרים פתחו באש על ארבעה בני אדם שרצו לכיוון שלנו. נראה שאחד מת ושניים נפצעו. אחד הצליח להגיע לגדר וניסינו לעזור לו לעבור אבל המצרים הגיעו לשם ומשכו אותו מאיתנו. ראינו איך הם גוררים אותו ואת הפצועים ואז מכים אותם בידיים שלהם, במקלות ואבנים. שמענו אותם צועקים ומייללים מכאב עד שהם מתו"[2]  

יוני 2008: "זה לא סוד מה שהחיילים המצרים עושים לפליטים שאנו מחזירים אליהם. ב – 18 ביוני, החזיר גדוד סיור בדואי קבוצה של עשרה או אולי חמישה עשר פליטים אפריקאים לחיילים המצרים. התצפיתניות ראו איך המצרים לא מפסיקים להכות אותם בידיים, ליד המשאית, במשך יותר משעה עד שהם נפלו". 

סוף אוגוסט 2008: "תפסנו שלושה נערים קטנים ורזים שנראו בני 15 עד 18 ואמרו שהם מאריתריאה. בהוראת המפקדים בשטח (מח"ט הגזרה נכח באירוע) קשרנו להם את העיניים ואת הידיים ותוך בערך רבע שעה העלנו אותם לג'יפ והסענו אותם לכיוון הגבול. המפקדים קראו לחיילים המצרים ומסרו להם את הנערים. הנערים כלל לא הבינו שמחזירים אותם למצרים".

ספטמבר 2008: "ביום שבת, 23.08.08, בבוקר, זיהינו 30 איש מתקרבים. המצרים ירו בניסיון לעצור אותם וגם הצליחו לתפוס חלק מהם. אחד מהם הצליח להגיע לצד שלנו אך נורה ברגלו ולמיטב ידיעתי שלחנו אותו לבית חולים "סורוקה". היו כאלו שרצו מפחד הכדורים לכל מיני כיוונים ואינני יודע מה קרה להם. אנו אספנו 17 איש כשלושה או ארבעה קילומטרים בתוך שטח ישראל... קיבלנו הוראה ממח"ט הגזרה לקשור להם את העיניים. כפתו לאנשים גם את הידיים באזיקונים, ואז הגיע המח"ט עם אנשים נוספים, ירדו לגבול המצרי, דיברו עם המצרים, וכשחזרו, פשוט הזיזו את הגדר והעבירו את כולם לצד השני, כשעיניהם עדיין קשורות".

8 בספטמבר 2008: "נשלחתי לשמור על חמישה מסתננים: שני גברים, אישה ושתי ילדות. חיילים שהיו איתי הביאו להם אוכל ומים למרות שלא הוקצב עבורם מזון. לשאלתי, ענה אחד הגברים שהוא מניגריה ואילו השני אמר שהוא מסודן. האישה סיפרה שהיא מדרפור ונמלטה משם עם שתי בנותיה הקטנות. בערב החליפו אותי בשמירה. בבוקר הם כבר לא היו שם. כשהתעניינתי סיפר לי אחד החיילים שבלילה קשרו להם את העיניים והידיים והחזירו אותם ככה למצרים".

סוף ספטמבר 2008: "קיבלנו הוראה להחזיר קבוצה של מסתננים למצרים. קשרנו להם את העיניים והידיים. המפקד אמר לא לספר להם שמחזירים אותם כדי שלא יעשו בלגן. הורדנו אותם ליד החיילים המצרים והסתלקנו משם. אחרי כמה דקות שמענו צרור יריות נורה מאחור. הסתכלנו אחד על השני. הרגשתי שכולנו חושבים אותו דבר אבל אף אחד לא העיז לדבר על זה".
  
הודעה לעיתונות של ארגון זכויות האדם הבינלאומי "Human Rights Watch":

8 בינואר 2009:

"מאז אמצע דצמבר, כולאים רשויות מצרים עשרות אזרחי אריתריאה בכלא נח'יל שבצפון סיני ובתחנות משטרה בעיר הקרובה אל עריש. במהלך חודש דצמבר יצרו שני פעילי זכויות אדם קשר עם ארבעה מבין העצורים ולמדו שכל 98 העצורים שהיו כלואים באותה עת בכלא נח'יל ניסו להגיע לישראל אך גורשו על ידי צה"ל למצרים. המצרים כלאו אותם ואפשרו לנציגי ממשלת אריתריאה לבקרם ולרשום את פרטיהם. לפחות 45 מהם כבר גורשו. העצורים דיווחו שסוהרים מצריים הכו קשות חלק מהעצורים, ביניהם אישה שהייתה בחודש הרביעי להריונה וסירבה לעזוב את הכלא בהאמינה שהיא עומדת להיות מגורשת חזרה לאריתריאה"[3].

שר הביטחון, אהוד ברק, בתשובה לשאילתה שהגיש ח"כ דב חנין:
12 בינואר 2009: "לאחר בדיקות המעידות כי אין נשקפת סכנה לחייו של המסתנן לאחר שיוחזר, ומתקבלת החלטה בעניין ביצוע החזרה מתואמת, מתבצעת ההחזרה בתיאום מול הצד המצרי תוך קבלת הבטחה כי לא יאונה כל רע למסתננים עם העברתם למצרים".


[1] העדויות המלאות וכן פרטי החיילים שמורים בידי "הפורום לזכויות פליטים"
[2] “Egyptians killed 4 Sudanese on border,” Jerusalem Post; “Egyptians kill 4 Sudanese refugees at Israeli border,” Associated Press. August 2, 2007.העדות שודרה גם בחדשות ערוץ 10 באותו ערב