יום שני, 16 באוגוסט 2010

הסופר ראובן מירן על גירושם של ילדי מהגרי העבודה

לשאלת העובדים הזרים


היום 16 באוגוסט 2010 מתפרסם בעיתון "ישראל היום" מאמר שכתבתי למדור "דעות" של העיתון. המאמר , שחרג בכמותו ממספר המילים שהוקצה לי, נערך וקוצץ כנהוג בעיתונות. הנה המאמר הזה בשלימותו.

"הם נוסעים בעקבות החום/הם נוסעים בעקבות מכתב/הם בורחים מאימת בצורת או רעב/הם בורחים משנאת חינם/לפעמים מגרשים אותם/הם חושבים, מה שאין לי פה יהיה לי שם." דומה שהשורות האלה, מתוך השיר מכמיר הלב מהגרים של חוה אלברשטיין, הן תמצית הסיפור כולו: בני אדם במצוקה מחפשים דרך כדי להמשיך לשרוד. כדי להשיג את המטרה הזאת, שהיא בעצם הגשמת טבע האדם, כל אדם, באשר הוא, הם מוכנים נדחסים לבטן מיכליות דלות חמצן, חוצים מידבריות לוהטים, מצטופפים על סיפון ספינות רעועות, גונבים גבולות מסוכנים. העולם נמצא כיום בתנועה מתמדת. מיליוני בני אדם עוזבים את ארצותיהם כדי לשרוד, מתוך אמונה שיצליחו לחיות ברווחה, כבוד וביטחון בארצות זרות. על פי דיווחי האו"ם, כמאתיים ועשרה מיליון בני אדם מוגדרים כיום כמהגרי עבודה או כפליטים מכל הסוגים. זה לא "טיול", כהכרזתו של שר הפנים של ישראל, זה צורך חיים ולפעמים שאלה של חיים או מוות. התופעה הגלובלית הזאת, שלא נראתה כמותה מאז נדידת העמים הגדולה בין המאה הרביעית למאה התשיעית, היא אחד הביטויים האותנטיים ביותר של מצב העולם מאז ומתמיד. כי אין חדש תחת השמש. הרי מדי שנה חייב כל אחד מאתנו לחוש כאילו הוא יצא עצמו ממצרים, ולציין את בריחת אבותיו מהארץ המובטחת לארץ שבה אפשר היה להמשיך לחיות, ומאוחר יותר את הימלטותם מארץ המיקלט הפרעונית שניצלה אותם באכזריות. ומדי שנה אנחנו חוגגים את הקמת המדינה שהקימו אבותינו, בני אדם יהודים שנרדפו בארצותיהם, וכדבר השיר "ברחו משנאת חינם" ו"נסעו בעקבות החום" למקום בו קיוו שיוכלו לשרוד פיזית ורוחנית. אלה הן העובדות הבסיסיות שמעבר למיתוסים הדתיים ו/או הלאומיים. לשרוד או לחדול, זו השאלה, והישרדות היא לא תמיד תוכנית ריאליטי בטלוויזיה.

תשע שנים ויומיים בדיוק לפני הקמת המדינה, ב-13 במאי 1939, הפליגה מנמל המבורג אוניית הנוסעים "סנט-לואיס" ועל סיפונה 936 בני אדם, רובם גרמנים בני המעמד הגבוה, שעזבו את ארץ מולדתם מפחד הגזירות הנאציות נגד אזרחים גרמנים ממוצא יהודי. הם לא גורשו מארצם וממולדתם אלא עזבו את גרמניה כחוק. היו בידיהם אשרות כניסה לקובה, משם התכוונו להמשיך לארה"ב. אבל ממשלת קובה בעלת הנטיות הפשיסטיות החליטה, גם בלחץ התושבים שחששו מפני המהגרים הזרים, להתכחש לוויזות שהיא עצמה הנפיקה. גם רוזוולט, נשיא ארה"ב, סירב לאפשר להם אפילו לעגון בנמלי הדמוקרטיה הגדולה והחזקה בעולם מחשש שהפליטים האלה ישתקעו בארצו. רב החובל, גרמני אנטי-נאצי בשם גוסטב שרדר, החזיר בלית ברירה את האונייה לאירופה אבל סירב להוריד את נוסעיו לחוף גרמני. הוא הצליח להשאיר כשליש מהם באנגליה ואת השאר הוביל עד נמל אנטוורפן. חלקם נשארו בבלגיה והאחרים הגיעו להולנד ולצרפת שהסכימו להעניק להם מיקלט עד שנכבשו זמן קצר לאחר מכן בידי הנאצים – וההמשך ידוע.

כל זה התרחש כזכור לפני המלחמה וכמובן לפני שמישהו (אולי חוץ מזאב ז'בוטינסקי, הליברל הנאור, סופר-אמן בעל חושים רגישים מאוד לזולת, היהודי והלא-יהודי כאחד), העלה על דעתו את שואת היהודים. אבל האם נדרשת שואה ברמה הלאומית-היסטורית כדי להבין שלנעול את השער בפני מי שנמצא במצוקה, או לגרש כחוק את מי שהגיע לכאן או נשאר כאן באופן לא-חוקי – זו לפעמים שואה אישית, חורבן משפחתי ואף מוות? האם רק בצבא יש פקודות שעליהן מתנוסס דגל שחור? האם כל חוק שנחקק בפרלמנט או צו שמבצעת הממשלה בתמיכת החברה הוא חוקי? האם אין החלטות חוקיות לגמרי שמעליהן מתנוסס דגל שחור?

לכן, ומעבר למידת הרחמים הנדרשת בשאלת המשפחות והילדים הצפויים לגירוש, השאלה היא מה אנחנו, כחברה וכמדינה, רוצים להיות ולמי בהיסטוריה אנחנו רוצים להידמות? האם בנוסף לכיבוש שבתוכו אנחנו כולאים את עצמנו לדעת, אנחנו רוצים לסמן על מצחנו גם את אות הגירוש? ולבסוף, צודק שר הפנים. כן, שר הפנים צודק: השאלה היא לא ארבע מאות הילדים (אגב, מדובר בהרבה יותר ילדים, כי גם מי שעונים על הקריטוריונים ספק אם יצליחו לעמוד בגזירות הביורוקרטיה) - אלא העיקרון. זה נכון. כי השאלה האמיתית היא, האם הלאומיות האתנית והדמוקרטיה היהודית האתנוצנטרית שלנו יכולה להשתנות ולהיות ללאומיות ישראלית ליברלית ורב-תרבותית שתשכיל להפיק עושר תרבותי ורווחה כלכלית לחברה ולמדינה שבה יוכלו להשתלב לפחות מי שכבר חיים כאן אתנו – גברים, נשים וטף – שכל מבוקשם הוא שה"סנט לואיס" שלהם תורשה לעגון בנמל המיבטחים הקטן שלנו.

הסופר והמו"ל ראובן מירן הוא מחבר הספר "אנה והציידים", סיפורה של בת למהגרי עבודה שנולדה בישראל ומאויימת בגירוש, שראה אור בהוצאת נהר ספרים בספטמבר 2009. "

אין תגובות:

פרסום תגובה