יום חמישי, 24 ביוני 2010

ביקור ראשון של סטודנטית מסמינר הקיבוצים באגף הנשים בכלא גבעון / ענת אייזיק



21 יוני 2010. יום אחרי תחילת החופש הגדול

החצר מסורגת מכל עבר, גם מלמעלה, שני הספסלים היחידים נמצאים במרכזה.  אבל, הם חשופים לשמש ולכן הנשים יושבות בשולי החצר, בצל המועט. שם אנחנו פוגשות אותן, בשוליים האלה. ישובות  על שרפרפי פלסטיק: אפריקניות מחוף השנהב, גדולות גוף עם נוכחות חזקה. הן יושבות בנפרד מהאתיופיות, שהן נשים קטנות יותר, שיושבות בשורה ובשקט,עם חיוך מקיסים ,מקושטות קעקועי גוף שאני מכירה אך לא מבינה. בנפרד מהן המולדביות הבהירות, בגילאים שונים, פה ושם מלוכסנות עיניים-  כל עמי העולם התאחדו בגבעון, והשמש בגבעון דום. חם לכולן.

ישבנו ארבע בנות בדירה תל-אביבית מגניבה לתכנן מפגש עלום בכלא. כנראה אחת החרדות העמוקות והבסיסיות שלי היא היעדר חופש, ודווקא לשם אני יוצאת מבחירה. למקום שאין בו בחירה. העלינו על הנייר כמה רעיונות להתנהלות כבסיס לשינוים, בפועל היו בעיקר השינויים.

אנחנו בחצר והם עדיין בתאים אוכלות, שרון,אשת החינוך האלופה תופסת דרבוקה בתנופה ואומרת " אני אעשה יח"צ" והולכת פנימה, אני אחריה. במסדרון צר, תקרות גבוהות וקירות ערומים, היא הולכת בתנופה וצועקת "מיוזיק, מיוזיק" ומתופפת בדרבוקה, לא נעים לי להרוס, לה אבל לא באנו כמופע מוסיקלי, ותוך כדי אני חושבת לעצמי שהיא פשוט סוג של צופית גרנט בעינת שרוף, אם נותנים לה תכנית ,זה יהיה חבל על הזמן. אני בבת אחת במסדרון הפנימי, בכלא. הנה החדרים, הנה המיטות, הנה נשים יושבות סביב שולחן ואוכלות,יש להן התנהלות, יש בגדים אישיים, חלוקת אוכל במסדרון, אפשר לטעות שמדובר באיזו אכסניה וכולן מטייילות. מבט שני מפריך את המחשבה, הן לא נראות בטיול, הן פשוט לא מפה, ונצמדות בקבוצות אתניות זו לזו כמו גלגל הצלה בלב ים. אולי לא נשמתי בדקה האחרונה? לא להיראות מבוהלת. לא ללטוש עינים..הסיבוב נגמר מהר ואנחנו שוב בחצר.הקלה.

הפעילות המתוכננת מתנהלת באופן מקרטע משהוא, הנשים יצאו מהתאים המהבילים כדי לקפל כביסה ולהזיע בחוץ, נצנת מצליחה לייצר שיחה עם הנשים האתיופיות, היא צעירה ויפה, הן מרכלות משהוא ביניהן, אולי היא מזכירה להן מישהיא בפנים והן מסתכלות בה היטב כשהיא לא רואה,בוחנות אותה מכף רגל ועד ראש. בוודאי מגלגלות בראשן מחשבות על גורל. יוהנה, הצעירה שרק עברה לאגף הנשים, אחרי שבדיקות הגיל הראו שהיא כנראה סביב 18, אוחזת בדרבוקה והיא ונצנת רוקדות ביחד. מזיזות את הכתפיים במקצב פנימי של תרבות אחרת. מקסים. מרגש.יש מפגש. מוסיקה טיגרית ששרון גרנט שמה בטייפ, תורמת לאווירה.

אינה מזנקת באומץ ומכריזה על המשחק שאנחנו נעשה, הבנות "משחקות מקומות ", הנשים בחצר מוחאות כפיים, מחייכות, זה משעשע אותן,אבל לא מתפתח ,רק החום עדיין מתפתח, אז אנחנו עוברות לשיחות אישיות.
יש שלוש נשים ממולדובה, שתיים ותיקות סביב אחת חדשה שרק הגיעה. הן נדבקות אליה, תוך זמן קצר אני מבינה ממנה- היא מדברת עברית שוטפת- שהיא אלמנה של ישראלי, ויש לה חבר שישלם לעו"ד טוב והיא תצא מפה. מתי היא הגיעה? רק אתמול.ומה היא כבר רגועה ככה? לא, אתמול היא בכתה בהיסטריה ונרגעה. על אצבעותיה טבעות לרוב שנראה שמכריזות על מעמדה.השתיים נדבקות אליה באהבה כנראה אהבה של תקווה, אם היא תצא אולי תוכל לעזור להן.

אני מרגישה מבט באחורי צווארי, אני מסתובבת הצידה ורואה אישה קטנה , כפופה שפופה על השרפרף, נדמה לי שהיא מחכה ,אבל אני לא בטוחה למה. אני שואלת אותה אם היא מדברת עברית.כן, היא עונה במבט שבור. יחלפו כמה משפטים קצרים, אני אסביר לה מי אנחנו, אשאל מתי הגיעה, היא תגיד אתמול, ותוך רגעים נמצא את עצמנו בשיחה ראשונה על עצם הטראומה,

עד אתמול בלילה, אירינה שעברה לישראל ממצרים, נתיב ידוע לסחר בנשים, שעבדה עם משפחה בבני- ברק ולמדה מהשלישיית ילדים שלהם עברית, שהיה לה חבר שעזב אותה לטובת חברתה, ולדעתה הלשין עליה למשטרה, אירינה ממולדובה, אחות בית חולים במקצועה, אמא לשניים, אחד בוגר מחשבים שנסע לחפש עבודה בשוויץ, להם שלחה את כל שהרוויחה בארץ, אותה אשה קטנה חזרה אתמול   למקום מגוריה, שם חיכו לו שוטרי משטרת ההגירה ומאז היא פה. לפני פחות מ-24 שעות איבדה את החופש. עכשיו היא כבר בוכה. שוהה ללא ויזה, שבורת לב שהחבר לשעבר הסגיר אותה, בכלא החם. רחוק כל כך ממולדובה, רחוק כל כך מכל עתיד נראה לעין. פנים של מישהיא שעברה כל כך הרבה, נראית לי ילדה אבודה. אני מזכירה לה את הכוחות שבה, את האומץ לבוא לפה ולעמוד בכל מה שעברה. היא מקשיבה. מסתכלת אליי, מחפשת לשאוב תשובה מהמילים.
אנחנו מחזיקות ידיים.לפעמים יש משמעות אחרת למילה,להחזיק את היד למישהוא. יש לזה משמעות אחרת כשהיד הזו מחוברת לנפש שבורה ומבוהלת. היא ניסתה מצידה להחליק לי את הורידים ביד, שבלטו מאוד בגלל השמש. ניסינו להחליק אחת לשנייה את מה שמפריע.

אני צריכה ללכת, אנחנו נפרדות ומשום מה היא אומרת לי תודה. אני מתרחקת ממנה אבל מרגישה משהוא, וחוזרת אליה בידיים פתוחות, היא קמה אלי, מגיעה לי עד לכתפיים בקושי ואנחנו מתחבקות.
היא בת 40 אבל מפוחדת ואבודה כמו ילדה קטנה, עומדת ומקבלת חיבוק ,עוד תמיכה קלה ופרידה. ולהתראות.
שבפעם הבאה לא תהיי כאן כבר. השינה באוטובוס הממוזג לא מאחרת להגיע, צריך לנוח מזה.
כל מפגש קיצון כזה מעודד אותי מיד להיות אסירת תודה על מה שיש לי בחיים,  אבל אני רוצה להחליף את הביטוי, במקום אסיר- תודה, חופשי- תודה.

אין תגובות:

פרסום תגובה