בפגייה שבבית חולים "איכילוב" בתל אביב שוכבים זה לצד זה באינקובטורים זהים שלושה תינוקות. במבט ראשון, התינוקות דומים, תינוקות חמודים קטנטנים שנולדו טרם זמנם, אך רב ההבדל ביניהם.
שניים מהשלושה הם תאומים שנולדו טרם זמנם לעובד מדינה ישראלי. השלישי, הנו בנה של מהגרת עבודה מדרום אמריקה, שהגיעה כתיירת לפני שמונה שנים ונשארה לעבוד בישראל ללא אשרה.
עובד המדינה מודאג, יש להניח, ממשקלם הנמוך של ילדיו ומקווה שלא יחולו סיבוכים בריאותיים שכה שכיחים אצל פגים. אם יחולו סיבוכים, חוק ביטוח בריאות ממלכתי מבטיח שמדינת ישראל תממן את הטיפול בתאומים. גם את אלפי השקלים ליום, עלות שהייתם בפגייה, מממנת מדינת ישראל.
גם האם מדרום אמריקה מודאגת ממצב בריאותו של בנה, אך דאגה זו רק מצטרפת למספר דאגות גדולות לא פחות: הדאגה בכל פעם שפקידות רישום היולדות מתקשרות אליה על מנת לברר מתי תבוא להשלים את תשלום חובה לבית החולים. במהלך ההיריון הובהלה האישה מספר פעמים לבית החולים כשהיא סובלת מצירים קשים. בהיעדר ביטוח בריאות, כל אשפוז גרר אחריו חוב של אלפי שקלים. האישה שילמה כמה מאות שקלים על החשבון, אך בהיעדר הכנסה ובהיעדר מעמד חוקי שמאפשר אבטחת הכנסה ותשלומים מביטוח לאומי, אין באפשרותה לעמוד בתשלום החוב בתקופה זו של חייה. כל יום שהייה בפגייה מוסיף אלפי שקלים לחוב. דאגה נוספת הנה הדאגה לתשלום דמי השכירות לחדרון הקטן שעבור הזכות להתגורר בו היא משלמת 1500 ₪ בחודש. ועוד דאגה היא הדאגה למקום עבודה. מי ירצה להעסיק אותה ? אישה לאחר לידה ללא אשרת עבודה, כשראש הממשלה מכריז על העסקת נשים כמותה כפשע בל יסולח שקנס כבד בצידו.
לא תמיד היה מצבה של האישה כה קשה. בשמונה השנים האחרונות היא עסקה בעבודות ניקיון בבתיהם של אזרחים ישראלים אמידים ומרוצים ששילמו לה שלושים, ארבעים ואפילו חמישים שקלים לשעת עבודה. האישה, עבדה בחריצות כל השנים ופרנסה בכבוד את משפחתה. משום שעבדה ללא אשרה חוקית, לא יכלו מעסיקיה לשלם עבורה תשלומי ביטוח בריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אמנם החוק חייב אותם לבטח את האישה בביטוח בריאות פרטי, אך כפי שהתעלמו מהחוק כשבחרו להעסיק אותה ללא אשרה, התעלמו גם מחובתם לבטח את בריאותה. וכך, כשנודע למעסיקיה על הריונה, איבדה האישה באחת את מקור פרנסתה. החוק בישראל אוסר לפטר אישה בהריון, אך הוא גם לא יכול לחייב מעסיק להמשיך ולהעסיק עובדת ללא אשרה בניגוד לחוק.
במולדתה, סבלה האישה מעוני וחששה מאלימות. חיי אדם זולים שם. שודד עלול להפוך לרוצח אם לא מצא ברשות הקורבן את הסחורה אותה חיפש. לכן רצתה לגדל את ילדיה בישראל. בשנה האחרונה גם בישראל היא סובלת מעוני וחוששת מאלימות: עוני שנכפה עליה עקב הריון לא מתוכנן וחשש מאלימות פקחי יחידת "עוז" שממשלת ישראל הציבה בפניהם מכסות מעצר בלתי מציאותיות. אך החזרה למולדת אינה אפשרית עוד. את כל שנות לימודיה עשתה ילדתה בעברית. היא אמנם יודעת לדבר ספרדית, אך לא תצליח להסתגל ללימודים בספרדית באופן שיאפשר לה להשלים את בית הספר התיכון בהצלחה. כאן היא מצליחה בלימודיה, פעילה בתנועת נוער, אהובה על חבריה.
עובד המדינה יושב ליד האישה מדרום אמריקה, מסתכל עליה שוב ושוב. הוא אינו מצליח לזכור מהיכן היא מוכרת לו.
האישה, מספיק לה מבט אחד בעובד המדינה, איש יחידת האכיפה של רשות ההגירה המכונה "יחידת עוז", על מנת לדעת מי הוא. היא לעולם לא תשכח אותו. לעולם לא תשכח איך באחד הימים שקדמו לשמירת ההיריון, כשעוד העזה לצאת לרחוב ולחפש עבודה, הוא וחברו תפסו אותה בשעת בוקר ברחוב, רצו לעצור אותה ולשלוח אותה לכלא "גבעון" לצורך גירושה מהארץ. האישה הסבירה להם בעברית רצוצה שיש לה ילדה שלומדת עכשיו בבית ספר והצביעה גם על בטנה המעוגלת. האיש, שבוהה בה עתה ולא מצליח לזכור מהיכן היא מוכרת לו, נפנף מולה באצבעו וצעק עליה : "התינוק הזה לא ייוולד בישראל! את זה אני מבטיח לך !". בסופו של דבר, הוזעקה ילדתה של האישה מבית הספר והאישה שוחררה עוד בטרם הועברה לבית הסוהר.
האישה מבינה שפקח יחידת "עוז" אינו זוכר מהיכן היא מוכרת לו. אין בליבה כל רצון להזכיר לו שלא עמד בהבטחתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה