מכתב ששלחה תלמידת י"ב לאחראים על ההחלטה לגירוש ילדי מהגרי העבודה

לכבוד בנימין נתניהו- ראש הממשלה

יובל שטייניץ- שר האוצר

אלי ישי- שר הפנים

יעקב נאמן- שר המשפטים

מנכ"ל משרד האוצר- חיים שני

מנכ"ל משרד הפנים- גבי מימון

שמי רעות ורנסקי, אני בת שבע-עשרה וחצי ולומדת בכיתה י"ב בחיפה. אני פונה אליכם בנושא שמעסיק ומטריד אותי באופן יום יומי, והוא גירוש 1,200 ילדי מהגרי עבודה מישראל. עד לפני כמה חודשים לא ידעתי כלל על מצבם הקשה של מהגרי עבודה וילדיהם בארץ. היה כל כך קל לחיות ב"בועה" הזאת, של בית ספר שמקבל אותי, של בית חם שתמיד אפשר לחזור אליו, של מדינה שאני שייכת אליה.

רק עכשיו בהסתכלות אחורה אני מבינה, שבזמן שחייתי את השקט והביטחון הללו, 1,200 ילדים אחרים כמוני חיו, ועדיין חיים יום-יום, בחוסר ידיעה מתמדת של איפה יהיו מחר. הכול התחיל במגמת הקולנוע בבית הספר שלי. כל שנה תלמידים בכיתה י"ב במגמה מצלמים סרט גמר, על נושא שהם בוחרים. את נושא ילדי המהגרים העלתה בכלל תלמידה אחרת מקבוצתי, ורק כאשר המצלמה עלתה על הכתף, והסאונד כוון, והעיניים נדדו סביב המראות הלא מוכרים הללו של גן לוינסקי, התחלתי להבין על מה מדובר. את הסרט אני וקבוצתי החלטנו לעשות על נערה בשם אוולין.

אוולין בת חמש-עשרה וחצי ועלתה לארץ מקולומביה לפני שבע שנים. אחותה גורשה כבר מהארץ כשמלאו לה שמונה-עשרה שנה, וכיום אוולין חיה עם אימה ואחיה התינוק בדירה קטנטנה בתל-אביב. היינו בביתה, בבית הספר עם חבריה, ליווינו אותה להפגנות, ולא הצלחנו שלא להיקשר לאישיות המדהימה שלה. לאט לאט הרגשנו כמה היא שייכת אלינו, כמה היינו רוצים שהיא תישאר פה איתנו, וכמה היינו רוצים להאמין שהאיום שמעיק עליה הוא רק אשליה שמשתקפת מעדשת המצלמה, ושהמציאות בעצם אחרת... אך לאט לאט כל המצב כבר הפך לאמיתי יותר, עדשת המצלמה התחלפה בעיניים שלנו, הסרט התחלף במציאות, והשחקנית הראשית בסרט הפכה לבן אדם משמעותי שנכנס לנו ללב.

אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה, לעצור לרגע. אם נקלף, אפילו רק לכמה שניות, את הפוליטיקה, את החוקים הכתובים בנייר, נגלה זיק אנושיות. על המדינה לנסח מדיניות הוגנת ואנושית כלפי מהגרי העבודה, ולא להעניש ילדים חפים מפשע על חוסר מדיניות שכזו. כל רצונם של הילדים הוא לחוות ילדות מלאה ללא פחד בארץ מולדתם. אני בטוחה שמכתב זה הוא רק עוד אחד ממכתבים רבים שאתם קוראים המתנגדים לגירוש, אך אני מבקשת שלא תתעלמו ממנו. בתור נערה שקרובה מאד לגיל של הילדים הללו אני יודעת כמה חשוב לילד להרגיש שייך, ובטוח באמת. אל תמנעו זאת מהם. אני קוראת לכם בפניה נרגשת לפתוח היום את ליבכם, ולקרוא לשאר חברי הוועדה להעניק ל -1200 הילדים מעמד קבע בישראל.

בברכה, רעות ורנסקי, חיפה.