נס "ביאליק רוגוזין"

הסרט "לא עוד זרים" הוכתר היום בתואר "סרט הדוקומנטארי הטוב ביותר" במסגרת חלוקת פרסי האוסקר בהוליווד. בהקדמה לסרט, מתארת האישה שיזמה אותו את בית ספר "ביאליק רוגוזין" כנס, נס שהתגלה לנגד עיניה ושסברה כי מן הראוי שיתועד בסרט.




בית ספר "ביאליק רוגוזין" הוא אכן נס.

הוא נס משום שהמנהלת שלו, קארן טל, הנה אישה אופטימית ובעלת חזון, בעלת יכולות נדירות בתחום החינוך, הניהול, ההסברה וגיוס המשאבים.

הוא נס משום שמורות ויועצות בית הספר טובות הלב, רואות בעבודתן שליחות והנן זמינות סביב השעון לתלמידיהן.

הוא נס משום שרבים מתלמידיו הנם ילדי פליטי חרב, רצח עם או סתם עוני מנוול, שנמלטו על חייהם והצליחו ברב כישרון ותושייה למצוא את דרכם לארץ הקודש יחד עם ילדיהם הקטנים.



הסרט מתאר את הווי החיים הנדיר במשפחת "ביאליק רוגוזין", משפחה רחבה ובה ילדים בני עשרות לאומים שונים, ומתמקד בשלוש דמויות:


אסתר בת העשר מדרום אפריקה

מוחמד בן השבע עשרה מדרפור

יוהנס בן השמונה מאריתריאה


שלושת כוכבי הסרט מספרים על החוויה המרגשת של השתייכות למשפחת "ביאליק רוגוזין". הסרט מתעד את השתלבותם, התקדמותם והישגיהם בלימודים ומעלה על נס, ובצדק רב, את מפעלה המפואר של מנהלת בית הספר קארן טל.


הוליווד דורשת סוף טוב והסרט נותן לה סוף טוב תוך התעלמות ממצוקות בני משפחותיהם של כוכביו.


אביה של אסתר נאבק לפרנסה ולגדלה בישראל בגפו לאחר שאמה נרצחה בדרום אפריקה. אין לו אשרת שהייה או עבודה בישראל. הוא עדיין לא נעצר וגורש מהארץ רק בזכות צירוף נסיבות: היותו משמורן יחיד לביתו אסתר והעובדה שמדינת ישראל טרם הכינה כלא לילדי מהגרי העבודה לצורך גירושם מהארץ. והנה – בדיוק בשבוע שעבר, חשפה רשות ההגירה את הכלא שהכינה לילדי מהגרי העבודה בנתב"ג: כלא שתאיו מכוסים ציורי פו הדב ובוב ספוג. כלא שאמור להחזיק ילדים כמו אסתר עד שיתאפשר גירושם מהארץ. אסתר, תלמידה מצטיינת וחניכה למופת בתנועת הצופים, הגישה בקשה לקבלת מעמד חוקי באוגוסט האחרון יחד עם כל ילדי מהגרי העבודה מקרב צופי שבט איתן. בקשתה לא נדחתה על הסף, אך היא אינה עומדת בקריטריונים שקבעה הממשלה. אסתר שוהה בישראל רק ארבע שנים בעוד ההחלטה דורשת שהייה רצופה של חמש שנים לפחות. 254 מילדי "ביאליק רוגוזין" ממתינים עתה להחלטת משרד הפנים בעניין מעמדם ואילו 120 תלמידי בית הספר האחרים הנם מועמדים לגירוש שכן אינם עומדים בקריטריונים. אסתר הסתכלה היום בפליאה וחוסר אמונה בכתבים ששאלו אותה אם תגורש: "אני לא מאמינה שדבר כזה יכול לקרות" קבעה בביטחון של ילדה שלמדה דבר או שניים על זכויות אדם ודמוקרטיה.



אביו של יוהנס, שנמלט ממשטר האימים האכזרי השולט באריתריאה, נאלץ לפרנס בישראל את אשתו וארבעת ילדיו ללא אשרת עבודה גם כן. אמנם הוא אינו מועמד לגירוש מיידי, שכן ישראל מכבדת את דרישת נציבות הפליטים של האו"ם שלא להחזיר את אזרחי אריתריאה למדינתם, שם צפויה סכנה לחייהם. עם זאת, הוא אינו יכול לעבוד כחוק ומתקשה למצוא עבודה. מנהלת בית הספר, קארן טל, מפנה את מולוגטה, אביו של יוהנס לעורך דין מתנדב שיסדיר את אשרתו. מצלמות הסרט אינן עוקבות אחר מולוגטה למשרדי "מוקד סיוע לעובדים זרים" שם הוא מגלה לאכזבתו שהוא אחד מעשרים אלף פליטים אריתראים שהצליחו להגיע למדינת ישראל, אך זו, בניגוד לדרישות האמנה שחתמה עליה, מסרבת לבדוק את בקשות המקלט שלהם ומקביל גם מסרבת לתת להם אשרות עבודה. העובדה המצערת שאין עורך דין או ארגון שיכול להשיג למולוגטה אשרת עבודה אינה מתועדת בסרט. בסופו של הסרט, מופיעה כתובית הנוטעת בצופיו אשליה הוליוודית כאילו מולוגטה עושה עתה את דרכו למשרד הפנים לקבלת אשרת העבודה הנכספת בעוד במציאות האכזרית, בונה ממשלת ישראל בימים אלו כלא ענק על גבול מצרים במטרה לכלוא שם גם את מולוגטה ובני משפחתו עד שיתאפשר גירושם מהארץ.



למוחמד, המכונה טונגו, אין בני משפחה במצוקה בישראל מהסיבה הכואבת שבני משפחתו נרצחו בטבח העם בדרפור ממנו הצליח להימלט כילד. מוחמד הנבון והחרוץ, למד עברית והצליח להשלים את בחינות הבגרות בזמן שיא של שלוש שנים וכיום הוא לומד בכיתה י"ג בפנימיית הכפר הירוק. בזכות העובדה שנכנס לישראל לפני דצמבר 2007, זכה מוחמד במעמד של תושב ארעי, כמו 500 מבני דרפור שהיו באותה עת בארץ. אלפי ניצולי רצח העם בדרפור שהצליחו להימלט לישראל רק משנת 2008 ואילך, שוהים בישראל כשצו הגירוש נגדם תלוי ועומד. משום שצו הגירוש אינו ניתן למימוש, הם משוחררים בתנאים מגבילים וללא אשרת עבודה. גם את בקשות המקלט שלהם מקפיד משרד הפנים הישראלי לא לבדוק בניגוד לנדרש על ידי אמנת הפליטים של האו"ם. אמנם למוחמד אשרת תושב ארעי אותה עליו לחדש מידי שישה חודשים, אך הוא זוכר עד כמה קשה חידושה של אותה אשרה. עד כמה הוא מבוהל כשפג תוקפה ופקידי משרד הפנים מסתכלים עליו ועל חבריו בפנים חתומות ואומרים להם לשוב בשבוע הבא, רק על מנת לשמוע גם בשבוע הבא את אותה התשובה. עד כמה קשה לא לדעת האם תחודש האשרה או שאולי הפעם נמצאה מדינה אפריקאית שמסכימה "לקחת" את הפליטים מישראל.



הסרט "זרים לא עוד" מתאר נאמנה את נס בית ספר "ביאליק רוגוזין". יש לקוות שזכייתו של הסרט באוסקר תגרום לנס נוסף: גיבוש מדיניות הגירה הגיונית, סבירה ושקופה, שתכבד את האמנות הבינלאומיות עליהן חתמה מדינת ישראל ותאפשר לשלושת גיבורי הסרט וחבריהם לחיות בכבוד ובביטחון בישראל.

מדיניות ההתעמרות של רשות ההגירה בפליטים

לפני למעלה מחודש, ללא כל הודעה מוקדמת, הפסיקה "היחידה למיון וזיהוי מסתננים" של רשות ההגירה הממוקמת בלוד לפעול. המשרדים נסגרו ולא נמסרה כל הודעה למאות הפליטים שהמשיכו להגיע לשם , יום אחרי יום, מקווים לזכות באיזה מסמך שיאפשר להם לעבוד לפרנסתם.




פליטים המגיעים לישראל ומשתחררים מבית הסוהר, חייבים לעבור במשרדי היחידה בלוד על מנת לזכות במסמך "שחרור בתנאים מגבילים". אותו מסמך אמנם אינו מאפשר להם לעבוד כחוק, אך בזכות הבטחת אנשי רשות ההגירה שלא לאכוף את החוק על מעסיקיהם, הוא בכל זאת מאפשר להם לעיתים למצוא בדוחק מקום עבודה. מידי חודש או שלושה חודשים, עליהם להאריך את תוקפו של המסמך ולעמוד בתורות הארוכים פעם נוספת. פליטים רבים אחרים לא מצליחים לשכנע את אנשי הרשות שהם אכן אריתראים או סודנים ולכן מוזמנים מידי כמה ימים, ממתינים בתור בשמש או בקור מבוקר עד ערב, ואז מקבלים הזמנה לשבוע לאחר מכן. בנוסף, מוזמנים למקום פליטים לראיונות זיהוי. כל אלו, הביאו לכך שמידי יום בשנתיים וחצי שחלפו מאז הוקמה היחידה, עמדו בכניסה למשרדים מאות פליטים מתוסכלים ולעיתים גם נשים, ילדים ותינוקות. התורות הארוכים, הביאו לכך שרבים מהם בחרו לבלות את הלילה בחצרות הבתים ליד המשרד על מנת להבטיח את מקומם בתור לפנות בוקר ואולי לזכות במסמך הנכסף ביום המחרת.



תושבי לוד התקוממו ובצדק, המשרדים נסגרו ואילו לפניות הפליטים או לפניות ארגוני זכויות האדם המסייעים להם לא טרחו ברשות ההגירה להשיב. פליטים רבים לא יכלו למצוא עבודה ללא כל מסמך מזהה נאלצו לישון ברחובות ובגנים ציבוריים, אך אנשי רשות ההגירה לא התרגשו מכך.



בסוף שבוע שעבר התבשרנו כי בתחילת ינואר ייפתחו המשרדים בלוד. הודענו על כך לקהילות הפליטים. סודנים ואריתראים המתגוררים בערד ובאילת, לוו כספים למימון הנסיעה מחבריהם, מבטיחים להחזיר לאחר שישיגו את המסמך ויוכלו לעבוד. רבים יצאו לדרך במהלך סוף השבוע, מוותרים על חגיגות סוף השנה האזרחית. ברי המזל ישנו בדירות חברים בתל אביב, אחרים ישנו בגינת לוינסקי וכולם יצאו לפנות בוקר בדרך ללוד. למעלה ממאתיים פליטים הגיעו אתמול למשרדי היחידה והמתינו. אחרי הצהריים יצא אליהם פקיד והורה לסודנים לעזוב את המקום ולחזור לאחר מספר ימים. כמה ימים ? לא ברור. היו אריתראים שהצליחו להשיג אתמול את המסמך הנכסף. רבים אחרים נאלצו לחזור בערב לביתם במפח נפש.



הבוקר, שוב התייצבו המוני פליטים במקום. עוד בבוקר דיווחו מספר פליטים שיצאו אליהם פקידים ונאמר להם שסודנים ואריתראים לא יתקבלו היום. פליטים אחרים טוענים שנאמר להם שהוחלט שסודנים ואריתראים לא יקבלו עוד מסמכים כלל. לא ברור מה אמרו הפקידים ומה הבינו הפליטים, אבל עובדה היא שקבוצת פליטים אריתראים ש"מוקד סיוע לעובדים זרים" ליווה טלפונית במהלך כל היום, שהו במקום ברציפות משש בבוקר ועד חמש וחצי בערב ואף לא אחד מהם התקבל במשרדי היחידה.



דוברת הרשות, סבין חדד, עשתה כמיטב יכולתה לסייע, ודיווחה שהמשרד תפקד ואף היה במקום מתורגמן לשפה הטיגרינית. במשרדי היחידה לא הייתה כל היום תשובה טלפונית. לא ברור כיצד סבורים ברשות ההגירה שניתן לתפקד עם מתורגמן בודד לטיגרינית, אך מדברי הפליטים עולה שגם אותו מתורגמן בודד לא מצא לנכון להכניס למשרדו אף לא אחד מהמוני האריתראים שהמתינו כל היום בחוץ.



אין ספק שידי עובדי היחידה למיון וזיהוי "מסתננים" ימלאו עבודה גם אם יעשו עבודתם נאמנה וזאת משום שעליהם לזהות בחודשים האחרונים כאלף מבקשי מקלט חדשים מידי חודש. ניתן היה להקל על עבודתם של הפקידים ועל מצוקת הפליטים אם היו נקבעים ימים קבועים בשבוע לפליטים סודנים, ימים נפרדים לפליטים אריתראים וימים אחרים למבקשי מקלט ממדינות אחרות. לו היו טורחים פקידי הרשות לעשות זאת, לא היו המוני פליטים נאלצים לנדוד מקצוות ארץ, לישון ברחובות לוד ותל אביב ולחזור לביתם מבלי שזכו להתקבל במשרדי היחידה.



מדוע אם כן מתעקשים ברשות ההגירה לשמור על המצב הקיים ? מדוע הנם מתעקשים להבטיח שמידי יום, לפנות בוקר, יתייצבו מאות פליטים בתור צפוף ובלתי נסבל ?



קשה להשתחרר מהמחשבה שכל זה נועד רק על מנת להבטיח שאותם פליטים יסבלו מספיק על מנת שלא יעזו להתקשר לחבריהם ולהציע להם לבוא גם כן לארץ הקודש.

פליטים מפגינים בתל אביב ביום זכויות האדם הבינלאומי

התמונות באדיבות תמר דרסלר הצלמת המשובחת

מידי שנה, בעשירי בדצמבר, מצוין ברחבי העולם יום זכויות האדם. גם השנה ארגנה "האגודה לזכויות האזרח בישראל" את מצעד זכויות האדם לציון יום חשוב זה בישראל. אלפי בני אדם צעדו ברחובות תל אביב והאזינו לנאומי נציגי הארגונים בכיכר רבין.

לצד ארגוני זכויות האדם הישראלים, בלטו מאות פליטים, נושאים שלטים במחאה על כך שמדינת ישראל מונעת בעדם מלעבוד, אינה בודקת את בקשות המקלט שלהם כמתחייב מאמנת הפליטים עליה חתמה ואף מתכננת לכלוא אותם לתקופה בלתי מוגבלת במחנות ענק על גבול מצרים.

למעלה ממחצית מ - 35,000 מבקשי המקלט בישראל נמלטו לישראל ממדינת אריתריאה. גם בין המפגינים בלט מספרם של אזרחי אריתריאה.

ראש ממשלת ישראל, ולא מעט משריו, מכנים את הפליטים האריתראים "מסתנני עבודה", כאילו הסתננו לישראל רק על מנת לעבוד ולשפר את מצבם הכלכלי.



ארגון זכויות האדם הבינלאומי Human Rights Watch לעומתם, מציין בדו"ח "סכנות בסיני" ש"אזרחים אריתראים שנמלטים למצרים ולישראל נוטים לבסס את בקשותיהם למעמד של פליט על כך שהתחמקו משירות צבאי קשה העלול להיות בלתי מוגבל בזמן ועל כך שאם יתפסו, הם עלולים להיחשף ליחס בלתי הולם, לעינויים או להוצאה להורג. נימוק אחר לבקשה הוא השתייכותם למיעוט דתי בלתי מוכר כמו חברי הכנסייה הפנטקוסטית או אדוונטיסטים של היום השביעי... ממשלת אריתריאה (רואה) בתושבי המדינה המבקשים מקלט מחוצה לה בוגדים וככאלה מרחפות מעל ראשיהם סכנות מעצר ועינויים אם יוחזרו".

קריאת הדברים הללו מבהירה לנו איזו דרך עשו האריתראים מאריתריאה לתל אביב. ישנה הדרך הפיזית, דרך קשה ויקרה העוברת בסודן העויינת, במצרים שחייליה יורים בפליטים המנסים להיכנס לישראל ואשר סוחרי האדם הבדואים שבה, מחזיקים את הפליטים במשך חודשים במחנות עינויים במדבר, בישראל שכולאת אותם באוהלי כלא סהרונים עד לשחרורם ללא אשרת עבודה לרחובות הערים. זוהי דרך ארוכה שרבים מהפליטים לא שורדים עד סופה. אך יום זכויות האדם מעורר מחשבות דוקא על הדרך האחרת: אותה דרך ארוכה שעשו המפגינים מאריתריאה הדיקטטורית, מדינה בה מבקרי המשטר נעלמים במרתפים חשוכים, לתל אביב, בה הם מעזים להחזיק באומץ שלטים בהם נכתב: "מסתנן תקרא לסבתא שלך".

לצד גילויי הגזענות הרבים הנשמעים לאחרונה וקריאות רבנים לגירוש הפליטים מעריהם ושכונותיהם, אומץ ליבם ותושייתם של הפליטים האריתראים מעוררים הערצה ותקווה לעתיד זכויות האדם בישראל.

קמצנות הפליטים של ישראל

שר הפנים מציג את ישראל כמדינה שמתייחסת לפליטים בצורה הוגנת, אך בפועל היא כמעט ואינה מכירה בבקשות האשרה של מבקשי המקלט. סיגל רוזן חושבת שיש לנו זיכרון קצר


בדיון שנערך היום בוועדת הכנסת לבחינת בעיית העובדים הזרים הכריז שר הפנים אלי ישי: "אין מדינה בעולם שמתייחסת לפליטים בצורה הומנית והוגנת כמו מדינת ישראל". לא ברור על מה מבסס השר את הצהרותיו, בהתחשב בעובדה שכיום אין בעולם מדינה קמצנית כמו ישראל במתן אשרות לפליטים. על פי הדו"ח הסטטיסטי האחרון של נציבות הפליטים של האו"ם, נכון לתום שנת 2009, חיו 8,806,867 פליטים במדינות מקלט ברחבי העולם. אחוז ההכרה במבקשי מקלט במדינות אחרות בעולם עמד על 47%. בישראל, לעומת זאת, עמד אחוז ההכרה באותה שנה על 0.2%.


ב-2009 הוכרו כ-274,500 מבקשי מקלט כפליטים בעולם ארה"ב קלטה 79,900, קנדה קלטה 12,500, אוסטרליה קלטה 11,100 פליטים. כמה קלטה ממשלתו ההומנית וההוגנת של אלי ישי? שני פליטים בלבד. רק שני פליטים הוכרו בישראל בשנת 2009. ייתכן שאיני מכירה אותם אישית, אבל אני יכולה לדעת בוודאות שהם אינם מסודן ומאריתריאה. אני יודעת זאת בוודאות משום שמדינת ישראל אינה בודקת את בקשות המקלט של אזרחי סודן ואריתריאה ומשכך, אין אף סודני או אריתראי שבקשתו נבדקה כנדרש על פי האמנה ואשר הוכר כפליט. סודן היא מדינת אוייב וישראל מצליחה זה שנים להתחמק מבדיקת בקשות המקלט של אזרחיה. עם אריתריאה יש לנו דווקא יחסים כלכליים טובים מידי וחבל לקלקל אותם בשביל איזה 17,000 פליטים שנמלטו מאחד המשטרים האכזריים ביותר בעולם כיום.



אחד אחרי השני חזרו הדוברים המכובדים בדיון שנערך היום - שר הפנים אלי ישי, האלוף עמוס גלעד, ראש מנהל האוכלוסין אמנון בן עמי וח"כים נוספים - על המנטרה: "אלו אינם פליטים!". העובדה שרשויות המדינה מקפידות שלא לבדוק את בקשות המקלט של האריתראים והסודנים, המהווים את רוב רובם של מבקשי המקלט, היא המאפשרת להם לטעון שמדובר במסתנני עבודה, שהרי אם לא הוכרו כפליטים, הריהם מסתנני עבודה.


דווקא לישראל מגיעים מסתנני עבודה?

דו"ח פנימי של משרד המשפטים הישראלי תיאר את אריתריאה, המדינה ממנה נמלטים כל אותם "מסתנני עבודה" כמדינה שבה "הפרות זכויות האדם והרדיפות הפוליטיות במדינה נרחבות, וכוללות החזקת אסירים מצפוניים ללא אישום או משפט, רדיפות על רקע דתי, העלמה בפועל של אזרחים ועוד". 88% ממבקשי המקלט מאריתריאה הוכרו ברחבי העולם ב-2009 כפליטים על פי תנאיה המחמירים של האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים. אם נסתמך על הדברים שנאמרו היום בוועדה, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שמסיבה בלתי ברורה, דווקא לישראל מגיעים אריתראים שהנם מסתנני עבודה. הפליטים האמיתיים מגיעים למדינות אחרות.


וראו זה פלא, למרות שלישראל מגיעים רק אריתראים מסתנני עבודה, כשצה"ל מגרש אותם, במסגרת "נוהל החזרה חמה", או בשמו המכובס היטב "נוהל החזרה מתואמת", הם נעלמים. בני משפחותיהם לא מצליחים לאתרם כאילו היו פליטים אמיתיים שחייהם הועמדו בסכנה. לא רק שמדינת ישראל אינה מתייחסת לפליטיה בצורה הומנית והוגנת כפי שניסה היום לטעון שר הפנים, אלא שהיא מתעמרת בפליטים באמצעות איומים בגירוש כפוי, אי מתן אשרות עבודה וגזירות שונות ומשונות חדשות לבקרים. למרות זאת, משום שגורל אכזר יותר מצפה להם במדינות מוצאם, הם ממשיכים לעשות כמיטב יכולתם הדלה על מנת להגיע אלינו. יו"ר הוועדה יעקב כ"ץ (כצ'לה) מתאר את הפליטים כ"סרטן ממאיר המתפשט בכל הארץ". זיכרון קצר לנו.

המאמר התפרסם ביום 22.11.2010 ב"וואלה" :
http://news.walla.co.il/?w=%2F2952%2F1758661

בדרך לעתיד מבטיח

מוחמד עם יסמין ומעיין רביד במסיבת הפרידה ביום שישי, כמה שעות לפני הטיסה לטורונטו

לפני חמש שנים הגיע לישראל מוחמד, לאחר שנמלט על חייו מהרי הנובה שבסודן. בדרך, במצרים, השאיר את אשתו ושני ילדיו שהיו אז בני שנתיים וחמש שנים. הוא ידע שסיכוייהם לעבור את המסע הרגלי במדבר אינם טובים וחצה את הגבול לישראל לבדו. לאחר שבילה כשנה בכלא מעשיהו, הצלחנו בתחילת 2007 להביא לשחרורו יחד עם עשרות פליטים סודנים נוספים לחלופת מעצר בקיבוץ יד חנה.

מאחר ואסור היה לפליטים הסודנים לצאת את גבולות הקיבוץ או המושב אליהם שוחררו, גייס "מוקד סיוע לעובדים זרים" עשרות מתנדבים מכל רחבי הארץ שהגיעו למושבים ולקיבוצים במטרה לסייע לפליטים בלימוד השפה העברית והאנגלית וכן לוודא כי התנאים בהם הם מוחזקים הנם על פי חוק.

שתי אחיות מקיבוץ גליל ים, מעיין ויסמין רביד, החלו לסייע לפליטים ביד חנה, משכו אחריהן גם את שאר בני משפחתן ש"אימצו" את פליטי יד חנה אל ליבם.

לאחר כשנה בחלופת המעצר, הצלחנו להביא לשחרורם המוחלט של הפליטים. חלקם בחרו לעזוב את הקיבוץ וחלקם נשארו שם. משפחת רביד שמרה על קשר עם חלק מהפליטים וביניהם בלט הקשר ההדוק שנשמר עם מוחמד.

על אף שהיה בין ראשוני הפליטים הסודנים שהגיעו לישראל, לא זכה מוחמד במעמד חוקי וזאת משום שמוצאו בהרי הנובה. ממשלת ישראל החליטה להעניק מעמד חוקי רק ל – 498 מהפליטים שמוצאם מדרפור.  מוחמד קיבל מסמך "שחרור בתנאים מגבילים" שאינו מאפשר לו לעבוד כחוק. עם מסמך זה שרד בישראל בשלוש השנים האחרונות כשהוא נאלץ לעמוד בתורים ארוכים לחידושו מידי שלושה חודשים.

מוחמד, איש נבון, הבין בזריזות רבה שמדינת ישראל אינה מעוניינת בו ועשה כמיטב יכולתו לפטור אותה מנוכחותו. משפחתו של מוחמד, כמו משפחותיהם של רבים מהפליטים בישראל, נקלטה בקנדה וכנהוג במדינות מערביות מתקדמות, אף התאזרחה שם. עד מהרה הבין מוחמד שאם אינו מעוניין לשלוח את אשתו ושני ילדיו הקטנים לנסות ולחצות את המדבר בין כדורי רוביהם של החיילים המצרים, המקום היחידי בו יוכל להתאחד עם משפחתו יהיה בקנדה.

אחיו שלח מקנדה מסמכים והמתנדבות המסורות, האחיות לבית רביד, החלו במסע מפרך להשגת אשרת נסיעתו של מוחמד. מאחר ולמוחמד אין דרכון סודני וגם אין לו אפשרות להשיג דרכון סודני, שכן לסודן אין יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, היה צורך בהשגת מסמך נסיעה, מעין דרכון זמני, ממדינת ישראל. מסמך נסיעה שכזה מאפשר לבעליו לעזוב את הארץ אם הוא מצליח להשיג אשרת כניסה למדינה אחרת, אך אינו מאפשר חזרה לישראל, אלא אם כן הונפקה בתוכו אשרת "אינטר – ויזה".

מי שנחשף באמצעיי התקשורת לניסיונותיו הנואשים של משרד הפנים לצמצם את מספר הפליטים המוכרים בכל דרך ולגרש את כל מי שיתכן ואינו פליט, ויש לאן לגרשו, לבטח משוכנע שמשרד הפנים ישוש להעניק תעודת מעבר כזו לכל פליט שמצליח לאתר מדינה המוכנה לקבלו. במציאות, תהליך זה הרבה יותר מורכב.

נציגויות זרות בישראל מתנות בדרך כלל מתן אשרת כניסה למדינותיהן בכך שיוצג דרכון או מסמך נסיעה בר תוקף וזאת בנוסף לשורת תנאים משתנים אחרים. משרד הפנים שלנו, מתנה מתן מסמך נסיעה בהצגת אשרה או התחייבות למתן אשרה מנציגות המדינה אליה הפליט מבקש לצאת. כמו בחידת הביצה והתרנגולת, הפליטים זקוקים לאשרה כדי להשיג מסמך נסיעה ובה בעת,  זקוקים למסמך נסיעה כדי להשיג אשרה.

במקרה זה, שגרירות קנדה שלחה מכתב ממוען למשרד הפנים בו הם מסבירים את הצורך בהשגת מסמכי נסיעה לטובת הנפקת האשרה באם יהיה בידו מסמך נסיעה בר תוקף ממשרד הפנים הישראלי. בצירוף מכתב אישי ובו הסבר כי מוחמד לא ישוב לישראל, הצליחו להשיג את תעודת המעבר הנחוצה המאפשרת לו לצאת את הארץ ללא חזרה.

היום, שנתיים לאחר שהחלו במאמצים העילאיים להסדרת יציאתו מהארץ, ישב מוחמד במסעדת דגים סודנית ברחוב נווה שאנן כשהוא מחזיק בהתרגשות את מסמך הנסיעה הישראלי שלו שנראה ממש כמו דרכון אמיתי. הוא ליטף את אשרת הכניסה לקנדה, אשרה צבעונית המעוטרת בעלי גפן כסופים ומנצנצים, מבטיחים עתיד אחר. מבטיחים עתיד. בקנדה מחכה לו אחיו, מכונאי רכב, שכבר הסדיר עבור מוחמד את הרישום ללימודי מכונאות רכב בטרם יצטרף אליו בעבודתו. בקנדה מחכה לו האפשרות להתאחד עם אשתו וילדיו, באמצעות איחוד משפחות על פי חוק ולא באמצעות סוחרי אדם בדואים, שינסו להבריחם בין כדורי רוביהם של החיילים המצרים אל מדינת ישראל, שבתורה, תחזיקם ממושכות בכלא ואז תשחרר אותם לרחוב ללא כל זכויות או תמיכה.

בקנדה מחכה לו העתיד שמגיע לכל פליט נרדף הנמלט על חייו, אותו עתיד שמדינת ישראל קצרת הזיכרון מסרבת להעניק לפליטים שהצליחו לשרוד את דרכם אליה.

נאחל לו הרבה הצלחה בחייו החדשים.

אזרחי ישראל עוצרים את הגירוש !

 

מתנדבי ארגון "ילדים ישראלים" הפיצו אלפי פוסטרים ברחבי בעיר תל אביב הלילה.
אזרחי ישראל לא יתנו לגרש את הילדים הישראלים של מהגרי העבודה !

השר אלי ישי - מביא מהגרי עבודה בידו האחת ומנסה לגרש את ילדיהם בשנייה

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שר הפנים אלי ישי העלה את מספר מהגרי העבודה בישראל לשיאים חדשים. בשנת 2009 אישר השר ישי למעסיקים ישראלים 118,500 מהגרי עבודה, 26,600 מהם הביא רק בשנת 2009.

כל זה לא מפריע לו לעמוד מול שרים בממשלה, נשיא המדינה ורבים בציבור הישראלי ולהתעקש על גירושם של 400 ילדים ישראלים, שהוריהם, הגיעו ברובם באישורו.