קמצנות הפליטים של ישראל

שר הפנים מציג את ישראל כמדינה שמתייחסת לפליטים בצורה הוגנת, אך בפועל היא כמעט ואינה מכירה בבקשות האשרה של מבקשי המקלט. סיגל רוזן חושבת שיש לנו זיכרון קצר


בדיון שנערך היום בוועדת הכנסת לבחינת בעיית העובדים הזרים הכריז שר הפנים אלי ישי: "אין מדינה בעולם שמתייחסת לפליטים בצורה הומנית והוגנת כמו מדינת ישראל". לא ברור על מה מבסס השר את הצהרותיו, בהתחשב בעובדה שכיום אין בעולם מדינה קמצנית כמו ישראל במתן אשרות לפליטים. על פי הדו"ח הסטטיסטי האחרון של נציבות הפליטים של האו"ם, נכון לתום שנת 2009, חיו 8,806,867 פליטים במדינות מקלט ברחבי העולם. אחוז ההכרה במבקשי מקלט במדינות אחרות בעולם עמד על 47%. בישראל, לעומת זאת, עמד אחוז ההכרה באותה שנה על 0.2%.


ב-2009 הוכרו כ-274,500 מבקשי מקלט כפליטים בעולם ארה"ב קלטה 79,900, קנדה קלטה 12,500, אוסטרליה קלטה 11,100 פליטים. כמה קלטה ממשלתו ההומנית וההוגנת של אלי ישי? שני פליטים בלבד. רק שני פליטים הוכרו בישראל בשנת 2009. ייתכן שאיני מכירה אותם אישית, אבל אני יכולה לדעת בוודאות שהם אינם מסודן ומאריתריאה. אני יודעת זאת בוודאות משום שמדינת ישראל אינה בודקת את בקשות המקלט של אזרחי סודן ואריתריאה ומשכך, אין אף סודני או אריתראי שבקשתו נבדקה כנדרש על פי האמנה ואשר הוכר כפליט. סודן היא מדינת אוייב וישראל מצליחה זה שנים להתחמק מבדיקת בקשות המקלט של אזרחיה. עם אריתריאה יש לנו דווקא יחסים כלכליים טובים מידי וחבל לקלקל אותם בשביל איזה 17,000 פליטים שנמלטו מאחד המשטרים האכזריים ביותר בעולם כיום.



אחד אחרי השני חזרו הדוברים המכובדים בדיון שנערך היום - שר הפנים אלי ישי, האלוף עמוס גלעד, ראש מנהל האוכלוסין אמנון בן עמי וח"כים נוספים - על המנטרה: "אלו אינם פליטים!". העובדה שרשויות המדינה מקפידות שלא לבדוק את בקשות המקלט של האריתראים והסודנים, המהווים את רוב רובם של מבקשי המקלט, היא המאפשרת להם לטעון שמדובר במסתנני עבודה, שהרי אם לא הוכרו כפליטים, הריהם מסתנני עבודה.


דווקא לישראל מגיעים מסתנני עבודה?

דו"ח פנימי של משרד המשפטים הישראלי תיאר את אריתריאה, המדינה ממנה נמלטים כל אותם "מסתנני עבודה" כמדינה שבה "הפרות זכויות האדם והרדיפות הפוליטיות במדינה נרחבות, וכוללות החזקת אסירים מצפוניים ללא אישום או משפט, רדיפות על רקע דתי, העלמה בפועל של אזרחים ועוד". 88% ממבקשי המקלט מאריתריאה הוכרו ברחבי העולם ב-2009 כפליטים על פי תנאיה המחמירים של האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים. אם נסתמך על הדברים שנאמרו היום בוועדה, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שמסיבה בלתי ברורה, דווקא לישראל מגיעים אריתראים שהנם מסתנני עבודה. הפליטים האמיתיים מגיעים למדינות אחרות.


וראו זה פלא, למרות שלישראל מגיעים רק אריתראים מסתנני עבודה, כשצה"ל מגרש אותם, במסגרת "נוהל החזרה חמה", או בשמו המכובס היטב "נוהל החזרה מתואמת", הם נעלמים. בני משפחותיהם לא מצליחים לאתרם כאילו היו פליטים אמיתיים שחייהם הועמדו בסכנה. לא רק שמדינת ישראל אינה מתייחסת לפליטיה בצורה הומנית והוגנת כפי שניסה היום לטעון שר הפנים, אלא שהיא מתעמרת בפליטים באמצעות איומים בגירוש כפוי, אי מתן אשרות עבודה וגזירות שונות ומשונות חדשות לבקרים. למרות זאת, משום שגורל אכזר יותר מצפה להם במדינות מוצאם, הם ממשיכים לעשות כמיטב יכולתם הדלה על מנת להגיע אלינו. יו"ר הוועדה יעקב כ"ץ (כצ'לה) מתאר את הפליטים כ"סרטן ממאיר המתפשט בכל הארץ". זיכרון קצר לנו.

המאמר התפרסם ביום 22.11.2010 ב"וואלה" :
http://news.walla.co.il/?w=%2F2952%2F1758661

בדרך לעתיד מבטיח

מוחמד עם יסמין ומעיין רביד במסיבת הפרידה ביום שישי, כמה שעות לפני הטיסה לטורונטו

לפני חמש שנים הגיע לישראל מוחמד, לאחר שנמלט על חייו מהרי הנובה שבסודן. בדרך, במצרים, השאיר את אשתו ושני ילדיו שהיו אז בני שנתיים וחמש שנים. הוא ידע שסיכוייהם לעבור את המסע הרגלי במדבר אינם טובים וחצה את הגבול לישראל לבדו. לאחר שבילה כשנה בכלא מעשיהו, הצלחנו בתחילת 2007 להביא לשחרורו יחד עם עשרות פליטים סודנים נוספים לחלופת מעצר בקיבוץ יד חנה.

מאחר ואסור היה לפליטים הסודנים לצאת את גבולות הקיבוץ או המושב אליהם שוחררו, גייס "מוקד סיוע לעובדים זרים" עשרות מתנדבים מכל רחבי הארץ שהגיעו למושבים ולקיבוצים במטרה לסייע לפליטים בלימוד השפה העברית והאנגלית וכן לוודא כי התנאים בהם הם מוחזקים הנם על פי חוק.

שתי אחיות מקיבוץ גליל ים, מעיין ויסמין רביד, החלו לסייע לפליטים ביד חנה, משכו אחריהן גם את שאר בני משפחתן ש"אימצו" את פליטי יד חנה אל ליבם.

לאחר כשנה בחלופת המעצר, הצלחנו להביא לשחרורם המוחלט של הפליטים. חלקם בחרו לעזוב את הקיבוץ וחלקם נשארו שם. משפחת רביד שמרה על קשר עם חלק מהפליטים וביניהם בלט הקשר ההדוק שנשמר עם מוחמד.

על אף שהיה בין ראשוני הפליטים הסודנים שהגיעו לישראל, לא זכה מוחמד במעמד חוקי וזאת משום שמוצאו בהרי הנובה. ממשלת ישראל החליטה להעניק מעמד חוקי רק ל – 498 מהפליטים שמוצאם מדרפור.  מוחמד קיבל מסמך "שחרור בתנאים מגבילים" שאינו מאפשר לו לעבוד כחוק. עם מסמך זה שרד בישראל בשלוש השנים האחרונות כשהוא נאלץ לעמוד בתורים ארוכים לחידושו מידי שלושה חודשים.

מוחמד, איש נבון, הבין בזריזות רבה שמדינת ישראל אינה מעוניינת בו ועשה כמיטב יכולתו לפטור אותה מנוכחותו. משפחתו של מוחמד, כמו משפחותיהם של רבים מהפליטים בישראל, נקלטה בקנדה וכנהוג במדינות מערביות מתקדמות, אף התאזרחה שם. עד מהרה הבין מוחמד שאם אינו מעוניין לשלוח את אשתו ושני ילדיו הקטנים לנסות ולחצות את המדבר בין כדורי רוביהם של החיילים המצרים, המקום היחידי בו יוכל להתאחד עם משפחתו יהיה בקנדה.

אחיו שלח מקנדה מסמכים והמתנדבות המסורות, האחיות לבית רביד, החלו במסע מפרך להשגת אשרת נסיעתו של מוחמד. מאחר ולמוחמד אין דרכון סודני וגם אין לו אפשרות להשיג דרכון סודני, שכן לסודן אין יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, היה צורך בהשגת מסמך נסיעה, מעין דרכון זמני, ממדינת ישראל. מסמך נסיעה שכזה מאפשר לבעליו לעזוב את הארץ אם הוא מצליח להשיג אשרת כניסה למדינה אחרת, אך אינו מאפשר חזרה לישראל, אלא אם כן הונפקה בתוכו אשרת "אינטר – ויזה".

מי שנחשף באמצעיי התקשורת לניסיונותיו הנואשים של משרד הפנים לצמצם את מספר הפליטים המוכרים בכל דרך ולגרש את כל מי שיתכן ואינו פליט, ויש לאן לגרשו, לבטח משוכנע שמשרד הפנים ישוש להעניק תעודת מעבר כזו לכל פליט שמצליח לאתר מדינה המוכנה לקבלו. במציאות, תהליך זה הרבה יותר מורכב.

נציגויות זרות בישראל מתנות בדרך כלל מתן אשרת כניסה למדינותיהן בכך שיוצג דרכון או מסמך נסיעה בר תוקף וזאת בנוסף לשורת תנאים משתנים אחרים. משרד הפנים שלנו, מתנה מתן מסמך נסיעה בהצגת אשרה או התחייבות למתן אשרה מנציגות המדינה אליה הפליט מבקש לצאת. כמו בחידת הביצה והתרנגולת, הפליטים זקוקים לאשרה כדי להשיג מסמך נסיעה ובה בעת,  זקוקים למסמך נסיעה כדי להשיג אשרה.

במקרה זה, שגרירות קנדה שלחה מכתב ממוען למשרד הפנים בו הם מסבירים את הצורך בהשגת מסמכי נסיעה לטובת הנפקת האשרה באם יהיה בידו מסמך נסיעה בר תוקף ממשרד הפנים הישראלי. בצירוף מכתב אישי ובו הסבר כי מוחמד לא ישוב לישראל, הצליחו להשיג את תעודת המעבר הנחוצה המאפשרת לו לצאת את הארץ ללא חזרה.

היום, שנתיים לאחר שהחלו במאמצים העילאיים להסדרת יציאתו מהארץ, ישב מוחמד במסעדת דגים סודנית ברחוב נווה שאנן כשהוא מחזיק בהתרגשות את מסמך הנסיעה הישראלי שלו שנראה ממש כמו דרכון אמיתי. הוא ליטף את אשרת הכניסה לקנדה, אשרה צבעונית המעוטרת בעלי גפן כסופים ומנצנצים, מבטיחים עתיד אחר. מבטיחים עתיד. בקנדה מחכה לו אחיו, מכונאי רכב, שכבר הסדיר עבור מוחמד את הרישום ללימודי מכונאות רכב בטרם יצטרף אליו בעבודתו. בקנדה מחכה לו האפשרות להתאחד עם אשתו וילדיו, באמצעות איחוד משפחות על פי חוק ולא באמצעות סוחרי אדם בדואים, שינסו להבריחם בין כדורי רוביהם של החיילים המצרים אל מדינת ישראל, שבתורה, תחזיקם ממושכות בכלא ואז תשחרר אותם לרחוב ללא כל זכויות או תמיכה.

בקנדה מחכה לו העתיד שמגיע לכל פליט נרדף הנמלט על חייו, אותו עתיד שמדינת ישראל קצרת הזיכרון מסרבת להעניק לפליטים שהצליחו לשרוד את דרכם אליה.

נאחל לו הרבה הצלחה בחייו החדשים.

אזרחי ישראל עוצרים את הגירוש !

 

מתנדבי ארגון "ילדים ישראלים" הפיצו אלפי פוסטרים ברחבי בעיר תל אביב הלילה.
אזרחי ישראל לא יתנו לגרש את הילדים הישראלים של מהגרי העבודה !

השר אלי ישי - מביא מהגרי עבודה בידו האחת ומנסה לגרש את ילדיהם בשנייה

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שר הפנים אלי ישי העלה את מספר מהגרי העבודה בישראל לשיאים חדשים. בשנת 2009 אישר השר ישי למעסיקים ישראלים 118,500 מהגרי עבודה, 26,600 מהם הביא רק בשנת 2009.

כל זה לא מפריע לו לעמוד מול שרים בממשלה, נשיא המדינה ורבים בציבור הישראלי ולהתעקש על גירושם של 400 ילדים ישראלים, שהוריהם, הגיעו ברובם באישורו. 

אין פרפרים בכלא "סהרונים"



צילום: דן זלצר. מבט מבחוץ על אגפי כלא סהרונים



צילום: דן זלצר. ילד פליטים בכלא "סהרונים"



הפרפרים שצייר על ידי ארמס בהיותו בן 5




הפרחים שצייר על ידי ארמס בהיותו בן 5



זה למעלה משנה וחצי, למעלה מ – 500 ימים שארמס, ילד בן חמש וחצי, כלוא באוהל ברזנט מאחורי חומות גבוהות בכלא "סהרונים" באקלים המדברי הקשה שבגבול ישראל – מצרים. יחד עמו באוהל, כלואה גם אמו וכן 204 עצורות נוספות: פליטות רצח עם, מלחמות, משטרים עריצים, רעב, אונס ואלימות באפריקה. בשנה האחרונה כלוא עמו באותו אוהל גם מטאוס, ילד נוסף בן 4, ככל הנראה חברו הקבוע היחידי למשחק. כיום כלואים שם 8 ילדים נוספים, חלקם תינוקות. ילדים אלו, כמו עשרות ילדים ותינוקות נוספים שחלקו עם ארמס את האוהל במהלך השנה וחצי האחרונות של חייו, הגיעו, שהו עמו חודשים ספורים, והשתחררו ממעצר עם אימותיהם. באגף 5 באותו כלא, עצור גם אביו של ארמס. המשפחה הופרדה לאחר שעברה את הגבול ממצרים לישראל במרץ 2009. האב נשלח לאחד מאגפי הגברים ואילו ארמס ואימו, נשלחו לאגף הנשים והילדים.


ארמס לא מבין למה רק הוא ומטאוס אינם יכולים לצאת לעולם שבחוץ. ילד השוהה שליש מחייו הקצרים בין חומות גבוהות, עלול לשכוח את החיים מאחורי החומות, אבל באגף הנשים, באוהל המרכזי, ישנה תזכורת כואבת לחיים שמעבר לחומות – מכשיר טלוויזיה.

ארמס לא ביצע כל פשע ומעצרו הממושך אינו מהווה תשלום חוב לחברה. פשעו היחידי נעוץ בעובדה המצערת שאמו נולדה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. אמו של ארמס, בת 25, נולדה באתיופיה למשפחה נוצרית ממוצא אריתראי ב – 1986. מדינת אריתריאה, הוקמה רק 7 שנים מאוחר יותר. חיי האריתראים במדינת אתיופיה, במהלך שלושים שנות המלחמה שקדמו להקמתה, היו קשים ביותר, רצופי רעב, הרג וגירוש. כשהייתה אמו של ארמס בת שנה, נהרג אביה, ואמה נמלטה עמה לסודן השכנה, שם הצטרפה לקהילה אריתראית הולכת וגדלה שמונה למעלה מ – 200,000 פליטים. כל חייה של האם עברו עליה בסודן. שם גם נישאה לפליט אריתראי והביאה עמו לעולם את ארמס הקטן. יחסה הקשה של סודן לפליטים, התנכלויות השלטון המוסלמי לנוצרים והעובדה שפליטים רבים גורשו על ידי המשטר הסודני לאריתריאה ושם נעלמו במרתפים חשוכים, הביאה את בני הזוג לנסות את מזלם ולהימלט למדינה שסברו שהנה מדינה דמוקרטית ומכבדת זכויות אדם - מדינת ישראל.

המשפחה הקטנה הצליחה לחצות את הגבול המצרי, להינצל מכדורי הרובים של החיילים המצרים השומרים עליו, ולהגיע בשלום לחיילי צה"ל. משום מה סברו שכאן הסתיימו תלאותיהם. כאן, אביו של ארמס הופרד מעליהם ואילו הילד ואמו נכלאו באוהל.


ילדים ישראלים בני גילו של ארמס החלו החודש לימודיהם בגן חובה. ארמס לא. הוא החל עתה עונת חורף שנייה בכלא "סהרונים" וזאת לאחר שהשלים באוהל שבכלא שתי עונות קיץ מדברי נטול רחמים ומזגן. בחורף האחרון דיווחו אמצעיי התקשורת בישראל על גשמים, הצפות, מזג אויר קר במיוחד וסופות קשות באזור כלא "סהרונים". ארמס התגונן מהסופות באוהל הברזנט שלו.

בניגוד לפליטים רבים אחרים, אמו של ארמס דווקא הובאה בפני בית הדין לביקורת משמורת שבכלא, במועד הקבוע בחוק. הדיין ציטט בפרוטוקול את סיפור חייה, והוסיף שהדיון התקיים בתרגום לטיגרינית, שפת האריתראים, "שפה אותה דוברת המוחזקת היטב" ("המוחזקת" - מונח שהנו תאומו המכובס של "הכלואה" או "העצורה").

מאחר ובסעיף "אזרחות" רשמו נציגי רשות ההגירה: "לא ידוע", ביקש הדיין מהרשות הבהרות בנוגע לאזרחותה של האישה.

רשות ההגירה, כמו בסיפור העממי הידוע על היהודי שהתחייב ללמד את כלבו של הפריץ לשיר, אינה ממהרת: או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות... הסבלנות משתלמת. אז אמנם אף אחד לא מת, אך הדיין סיים את עבודתו בבית הדין במהלך תקופת הכליאה הממושכת וכך, לרוע מזלם של ארמס ואמו, בספטמבר 2009, הופיעו השניים בפני דיין אחר. מפרוטוקול השימוע שערך הדיין, עולה שבמחצית שנת מאסרם של השניים, אכן התפנו עובדי רשות ההגירה במקום לערוך לאם שימוע, שהוביל אותם למסקנה שהנה אתיופית.

כפי שצוין, האם אכן נולדה במדינת אתיופיה, שכן מדינת אריתריאה עוד לא הייתה קיימת בשנה בה נולדה, אך כמו אריתראים רבים אחרים, נמלטה ממולדתה בעקבות המלחמה. ניסיונותיהם הרבים של מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" להשיג את גיליון התשאול שערכו לה פקידי רשות ההגירה עלו בתוהו עד כה. לא ברור על סמך מה החליטו פקידי הרשות שהאישה הנה אתיופית. יש להניח שהיא נכשלה בבחינה בגיאוגרפיה של אריתריאה, שהרי מאז גיל שנה לא הייתה באריתריאה. ניתן לשער שהדיקטטורה המוסלמית בסודן לא טיפחה את השכלתה של הפליטה הנוצרייה והבלתי קרואה, אחת מיני רבים. מעניין כמה ישראלים, ואף המלומדים שבהם, היו מצליחים לתאר בפרוטרוט את מקום הולדתם של הוריהם, בטרם עלו לארץ.

הפקידים התעלמו מכך שלמרות שהאישה שהתה כל חייה בסודן, היא דוברת את השפה האריתראית - טיגרינית, שמרה על אורח חייה הנוצרי במדינה מוסלמית המתעמרת בנוצרים שבתוכה ואף הקימה משפחה עם פליט אריתראי ממולדתה. כמו כן התעלמו הפקידים מסיפור חייה המתועד בפרוטוקולי הדיונים של בית הדין לביקורת משמורת, סיפור עקבי, סביר והגיוני, שאף פרט לא השתנה בו במהלך חודשי המאסר הארוכים.

באותו דיון, בספטמבר 2009 מתעלם הדיין המחליף מדרישת קודמו לערוך לאם ראיון קביעת מעמד פליט ודורש מרשות ההגירה לגרש את האם מהארץ, וזאת למרות שהדרישה חורגת מסמכותו, המוגבלת לקביעת תנאי שחרור בלבד.

החודשים חולפים, "מוקד סיוע לעובדים זרים" מגיש בקשות לשחרור המשפחה, אך הבקשות אינן נענות. עוד דיין מסיים את תפקידו ודיין שלישי נכנס לתמונה. ביוני 2010, במלאות שנה ושלושה חודשים למעצר, מבקש הדיין מרשות ההגירה לעדכנו בנוגע להתקדמות הליכי הגירוש בכפייה ושואל / נוזף באם: "אני שואל אותך שוב האם את מוכנה לאתיופיה חבל לך על הזמן כאן עם ילד קטן לחיות בכלא ?" (השגיאות במקור).

אנשי רשות ההגירה סבורים שהכליאה הממושכת בתנאים כה קשים תתיש את אמו ואביו של ארמס והם יסכימו לעזוב לאתיופיה. יתכן גם שאתיופיה תסכים לקבלם וסיבותיה עמה, אך השניים, שמכירים את אתיופיה רק מסיפוריהם הקשים של האריתראים המגורשים או נמלטים ממנה, מעדיפים להמשיך ולשרוד בנפרד באוהלי כלא "סהרונים" בתקווה לזכות במקלט.

לפני חצי שנה, לאחר חודשים בהם לא הצליחו מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" לפגוש את ארמס ואמו למרות שפרטיהם הופיעו מידי שבוע ברשימות שנמסרו על ידי המוקד לשב"ס, הובאו הילד ואמו לפגישה עם המתנדבים.

ארמס הקטן, נרגש מהיציאה מהאגף לאזור חדש ובלתי מוכר גם אם בין חומות הכלא, צייר על גב ידיי ציורים בעט שלקח ממני. רק לאחר שהוחזרו הילד ואמו לאוהל, שמתי לב לכך שצייר על ידיי פרחים ופרפרים. בשליש האחרון של חייו כלוא ארמס במדבר על משטח אספלט מוקף חומות גבוהות. פרחים ופרפרים יכול היה לראות רק בטלוויזיה. לא ברור עוד כמה זמן ימשיכו אנשי רשות ההגירה להמתין "למות הפריץ או הכלב", מחזיקים את ארמס הקטן מאחורי סורג ובריח, מונעים בעדו את הזכות הבסיסית של כל ילד, להלך חופשי ולצפות בפרחים ופרפרים בגודל טבעי אם זהו רצונו.

רעש ושירה נגד גירוש ילדים ישראלים !

המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי עבודה

רעש ושירה נגד הגירוש! הפגנה רגע לפני המועד המתוכנן לגירוש

 

ב- 8.9 הממשלה עתידה להתחיל בגירוש ילדים שנולדו, גדלו והתחנכו בישראל
יום לפני תחילת הגירוש נצא אל הרחוב במאמץ אחרון לעצור את החרפה

 

יום שלישי ה-7.9 בשעה 18:30 רחבת הסינמטק (רחוב שפרינצק 2)

אזרחיות ואזרחים, מהגרות ומהגרים, נגניות ונגנים, משוררות ומשוררים - יד ביד נגד גירוש הילדים

בהפגנה נקיים מעגל מתופפות של קבוצת 'ק"סמבה' ויקריאו משיריהם המשוררים טל ניצן, רוני סומק, יהודה אטלס, דרור בורשטיין, יודית שחר, אהרן שבתאי, דניאל עוז, יובל פז ואחרים

 

ננגן נשיר ונצעק במחאה על ההחלטה ובדרישה כי ייעשה צדק

אנא הביאו מהבית כל כלי נגינה אפשרי - תופים, רעשנים ואפילו סירים  

עזרו לנו להפיץ את ההזמנה להפגנה בפייסבוק, מייל וכל דרך אחרת

http://www.facebook.com/event.php?eid=141469942561947

 

גירוש מהגרי העבודה וילדיהם הוא לא מוסרי ולא אנושי
יחד נמנע אותו!

 

ק"סמבה - ארגון ילדים ישראלים - משוררות ומשוררים
--

israeli-children.org.il

חניכי שבט "איתן" במשרד הפנים

x

מתנדבים מפעילים את הילדים הממתינים שעות ארוכות לתורם במשרד הפנים

פטריסיה, אוולין והמתנדבת נטלי מול פקיד משרד הפנים

יפעת טהרני מובילה את חניכי הצופים למשרד הפנים

סבסטיאן מתראיין לערוץ 10 מתחת לבניין הממשלה

היום העשירי להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי העבודה

אוולין וחברתה דמט מתחבקות בשמחה לאחר הגשת הבקשה

בעקבות החלטת ממשלת ישראל להעניק מעמד לילדי מהגרי העבודה העונים על שורה של קריטריונים, החל משרד הפנים לקבל את בקשות המשפחות ב – 8 באוגוסט 2010. בתשעת ימי העבודה הראשונים קיבל משרד הפנים 330 בקשות להסדרת מעמד עבור כ – 900 ילדים, אחיהם ואימותיהם. במקרים הנדירים בהם האב טרם נעצר וגורש מהארץ - גם אבותיהם.

ביום העשירי לקבלת הבקשות, הגיעו למשרד הפנים בתל אביב 18 חניכי הצופים של שבט "איתן" משכונת שפירא, יחד עם בני משפחותיהם על מנת להגיש את הבקשות יחדיו. את הקבוצה הנרגשת, הלבושה במדי חאקי וענודה עניבות בצבעים שונים, הובילה ראש שבט "איתן" בשנים האחרונות, יפעת טהרני.

יפעת, שיחד עם מדריכי ובוגרי השבט, ניצחה על המבצע, הכינה עם המשפחות את תיקי המסמכים המורכבים ואף הוסיפה לכל חניך מכתב מרגש מטעמה ומטעם המדריכים.   

משרד הפנים בחר למנוע בעד אמצעיי התקשורת הרבים מלצלם את ילדי הצופים במשרדי משרד הפנים וסיבותיו עימו. אנחנו דווקא צילמנו.

ארבעה חניכים העיזו והגיעו להירשם למרות שאינם עומדים בתנאים הבסיסיים של ההחלטה. שלושה מהם שוהים בישראל פחות מ – 5 שנים ברציפות ואחת מהם נכנסה עם אמה לישראל דרך גבול מצרים הפרוץ, בניגוד לחוק.

סבסטיאן, אחד מהארבעה, אינו עומד בקריטריונים של החלטת הממשלה משום שהגיע לישראל לפני 4 שנים ו – 4 חודשים ולכן אינו יכול להציג שהות רצופה של 5 שנים במדינה. תוכניתו של רפי רשף בערוץ 10 מלווה את סבסטיאן מאז החל משרד הפנים ברישום הילדים. סבסטיאן עזב את התור הארוך במשרד הפנים על מנת להתראיין מתחת לבניין הממשלה: "אני לא חושב בכלל על האפשרות שיגרשו אותי מכאן!" מבהיר סבסטיאן למצלמה. "כאן החברים שלי. כאן החיים שלי ואני אגיש עוד עתירה ועוד ערעור. אעשה כל מה שצריך כדי שיתנו לי להישאר כאן!" הוא מוסיף.   

האימהות יושבות באיפוק על הכיסאות, בוחנות המסמכים הרבים ומתייעצות עם מתנדבי הארגונים. הילדים משחקים בפינות הפעלה שהכינו עבורם המתנדבים.

כמה אבות שהצליחו בדרך פלא לשרוד את 8 שנות קיומה של מנהלת ההגירה, נמצאים אף הם במקום. הפלא מתברר בדרך כלל במהלך הראיון: האבות גורשו זה מכבר וחזרו לישראל כשהם עושים שימוש בדרכון הנושא שם אחר.

במבט ראשוני, נראה היה שמתוך 18 משפחות חניכי הצופים, 14 משפחות עונות על הקריטריונים הבסיסיים שכן הילדים נמצאים בישראל למעלה מ – 5 שנים, דוברים עברית, לומדים בבית ספר ישראלי והוריהם נכנסו לישראל באופן חוקי. כניסה עם המשפחות לראיונות עם פקידי משרד הפנים מבהירה עד כמה עמידה בקריטריונים הבסיסיים אינה מספיקה להשלמת הבקשה. רבות מהאימהות כלל אינן יכולות להוכיח כיצד נכנסו לישראל שכן הדרכונים העתיקים אינם עוד בידיהן.

אחת האימהות שביתה נולדה בישראל, נבהלה כבר לפני מספר שנים מפעילות מנהלת ההגירה וניסתה לעזוב את ישראל ולחזור עם ביתה למולדתה שבאירופה. לאחר שנתיים במהלכם לא הצליחה הילדה להסתגל לחייה החדשים, נענתה האם לתחנוניי ביתה וחזרה עמה לישראל כשהיא מחזיקה באותו דרכון עמו עזבה את הארץ. שתיהן קיבלו פעם נוספת אשרת תייר בדרכונן. פקיד משרד הפנים בוהה ארוכות באשרה שבדרכון ולא מצליח להבין איך זה שביקורת הגבולות אפשרה את חזרתן של השתיים ארצה, לאחר ששהו בישראל בניגוד לחוק שנים כה ארוכות. "איך זה שנתנו לך להיכנס?" הוא חוזר ושואל כאילו האישה היא שאשמה במחדלי ביקורת הגבולות.

לצד השולחן לידו יושבות פטריסיה וביתה אוולין בת ה – 16 שהגיעו לישראל מקולומביה לפני 8 שנים יחד עם אחותה הבכורה של אוולין, לאורה. המשפחה לא יכלה להסדיר מעמדה בעקבות החלטת הממשלה הקודמת שכן אז חסרו לילדות מספר חודשים על מנת לעמוד בתנאי ההחלטה, בדיוק כפי שחסרים לסבסטיאן היום. לאורה, שסיימה בהצלחה את לימודיה בישראל, נעצרה על ידי שוטרי מנהלת ההגירה לאחר שמלאו לה 18 שנים וגורשה מהארץ. משפחתה, שלא הכירה באותה עת את "מוקד סיוע לעובדים זרים", לא ידעה שניתן היה אולי למנוע את הגירוש. היום פועלת אוולין, אחותה של לאורה, במלוא המרץ על מנת לוודא שמה שקרה לאחותה לא יקרה לילדים אחרים. היא לומדת את זכויותיה ומעבירה את הידע שהיא רוכשת לכל מי שמוכן לשמוע. במסגרת המאבק בהחלטה לגירוש הילדים החליטה אוולין להשתתף בסרט הנושא את שמה והתראיינה פעמים רבות באמצעיי התקשורת השונים.

עכשיו אוולין יושבת מול הפקיד ומציגה בפניו ביד בוטחת את המסמכים שאספה. למרות מאמציה הרבים, חסרה עדיין תעודת לידה לאחיה התינוק והפקיד גם רוצה לראות תמונות נוספות. עם זאת, נראה שהבקשה עומדת בתנאים. יתכן שבקרוב אמה של אוולין תוכל כבר למצוא מקום עבודה מבלי שיאמרו לה בכל מקום שהיא באמת מאוד נחמדה, אבל הם לא יכולים להעסיק אותה כי הם מפחדים מהקנס שידרשו לשלם עקב כך.

אחרי אוולין ואמה מתיישבות בפני הפקיד אישה שהגיעה לישראל כעובדת סיעוד מהפיליפינים וביתה, שנראית כבת חמש או שש. השתיים אינן שייכות לקבוצת חניכי הצופים. שתיהן לבושות בבגדים חגיגיים, הילדה בשמלה לבנה מעוטרת בפרחים ושערה עשוי בקפידה וקשור בסרטים תואמים לשמלה. אבי הילדה נעצר וגורש. ככל הנראה לפני שנים ארוכות. אני תוהה אם היא בכלל זוכרת אותו, אם אימה מצליחה להמשיך ולשלוח לו כספים מחסכונותיה הדלים מידי חודש.

השעה כבר חמש אחרי הצהריים והשתיים מחכות לתורן מאז שעות הבוקר המוקדמות. הפקיד שואל את הילדה בחביבות באיזה גן היא לומדת. הילדה עייפה ואינה משתפת פעולה. אמה מפצירה בה בעברית עילגת: "נו, תגידי לו ! איך קוראים  לך ? באיזה גן את ?" הילדה עייפה. הפקיד מתחיל לאבד את סבלנותו. דמעות נקוות בעיניי האם. ניכר בה שנערכו חזרות רבות לקראת היום הגדול הזה. היא חוזרת ושואלת את ביתה שאלות בעברית כשחרדה אמיתית בקולה: מה יהיה אם הפקיד יתרשם, חלילה, שביתה אינה דוברת עברית? הילדה חשה כנראה במצוקתה של האם, מתעוררת ועונה בחוסר חשק, אך בעברית נטולת מבטא זר, על כל שאלותיו של הפקיד. האם משחררת אנחת רווחה כשדמעות עדיין ממלאות את עיניה. היא מבינה היטב את מצבה. היא יודעת שביתה אינה עומדת בקריטריונים. הבת אמנם נולדה בישראל ככל הנראה לפני יותר מ – 5 שנים, אך היא עולה בחודש הבא לגן חובה ולא לכיתה א' כפי שמתחייב מהחלטת הממשלה. למרות זאת החליטה האם להסתכן ולחשוף את משפחתה הקטנה בפני רשויות מדינת ישראל בתקווה שתוכל להישאר כאן ואולי בעתיד להשתחרר מהפחד הכרוך בחיים ללא מעמד חוקי. לאחר שהפקיד בוחן בקפידה את הניירות נכנס הממונה עליו. הוא מביט בניירות ומבהיר לאישה שעליה לעזוב את הארץ תוך 30 יום או לעתור לבית המשפט כנגד ההחלטה. העיניים כבר אינן יכולות להכיל את הדמעות והן פורצות החוצה.  האישה יוצאת מחדר הראיונות כשהיא מושכת אחריה את הילדה שעדיין אינה מבינה מה ארע וחולפת על פני אוולין הצוהלת שמתחבקת עם חבריה, מאושרת על שעלה בידה להגיש את מסמכיה למשרד הפנים, גם אם עליה עוד למצוא דרך להשיג תעודת לידה לאחיה התינוק.