ביום שלישי, 04.05.2010, נערך בכנסת דיון נוסף בוועדה לזכויות הילד בנושא מעצרם המתמשך של קטינים לא מלווים בכלא גבעון. מדובר בנערים בני 13 עד 18 שחלקם אף אינם יודעים את גילם המדוייק שכן הוריהם נהרגו בטרם הספיקו לברר זאת. מרבית הנערים איבדו את הוריהם במלחמות באפריקה, חצו מדבריות, הלכו ברגל אלפי קילומטרים עד שהגיעו לישראל בתקווה למצוא בה מקלט. בדיון שהתקיים באותה וועדה חמישה חודשים קודם לכן, ביום 25.11.2009, קרא יו"ר הוועדה, ח"כ דני דנון, לשחרר באופן מיידי את הקטינים הכלואים. כ - 25 מהם אכן שוחררו במהלך החודשים שחלפו לפנימיות ולמשמורנים, אך השאר וכן קטינים שחצו בחמשת החודשים האחרונים את הגבול, נותרו כלואים. בראשית חודש מרץ 2010 ניתן צו על תנאי בעתירה שהגישה הלשכה לסיוע משפטי במשרד המשפטים נגד החזקתם של קטינים בכלא גבעון, ורשויות המדינה נדרשו לנמק לבית המשפט בתוך 45 ימים מדוע הילדים לא יוחזקו במתקן שאינו בית סוהר.
מיד לאחר הדיון, הכריזה כותרת עיתון "הארץ" משום מה "בעקבות הפרסום ב"הארץ" על תנאי הכליאה של ילדי פליטים, השר לביטחון פנים הורה לסגור אגף שבו הוחזקו". אכן נמסר בישיבת הוועדה שהוחלט על סגירת אגף הקטינים בכלא גבעון אך משנעשה ניסיון לברר מתי בדיוק ייסגר האגף, הבהירה נציגת השב"ס שרק לאחר שיועבר תקציב לפתיחת כלא אחר שיחליף אותו: כלא מיכ"ל בחדרה. משמעות הדבר: אין עדיין כל תאריך לסגירתו של אגף הקטינים בכלא גבעון וגם לאחר שייסגר, הילדים פשוט יועברו לכלא אחר, שהתנאים בו סבירים יותר. המדינה גם אינה ממהרת להשיב לדרישת בג"צ וביקשה הארכה לאחר שנמנעה מלנמק תוך 45 יום את החלטתה לכלוא ילדים בגבעון.
אך לא רק בכלא גבעון כלואים ילדים. בכלא סהרונים שעל גבול מצרים כלואים גם כן ילדים לא מלווים בתנאים הרבה יותר קשים, באוהלי בד, ואף מבלי שיופרדו מהעצורים הבוגרים במקום, כפי שמחייב החוק. נציגי הלשכה לסיוע משפטי שסיירו במקום, סיפרו לוועדה שראו גם עצורים שהנם משוכנעים שהם קטינים, אך כלל לא היו רשומים כקטינים. בעוד ח"כ דנון מתרעם כל כך ש - 47 קטינים כלואים בכלא גבעון, אף אחד לא יודע כמה קטינים כלואים בניגוד לחוק בכלא סהרונים.
פעם, אפשר היה לבדוק זאת. מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" היו מבקרים באופן קבוע בכלא סהרונים, נכנסים לאגפים השונים, משוחחים עם כל העצורים ומאתרים ילדים ועצורים הסובלים מבעיות מיוחדות. מאז הגישו ארגוני זכויות האדם עתירה נגד תנאי מעצר ילדים בסהרונים, בחודש ינואר 2008, נמנעת כניסת המתנדבים לתוך אגפי כלא סהרונים. הם ממשיכים להגיע לכלא פעמיים בשבוע עם רשימות של עשרות עצורים אותם ברצונם לראות, אך רק לעיתים נדירות מצליחים הם לפגוש יותר משישה - שבעה עצורים, וזאת משום שהסוהרים אינם מספיקים להוציא מהאגפים עצורים נוספים בכל ביקור. כיוון שלמתנדבי המוקד אין עוד גישה לכלל העצורים בסהרונים, אין באפשרותם לדעת כמה קטינים מצויים במקום: קטינים הכלואים עם עצורים בוגרים שעלולים לפגוע בהם, קטינים שנמנעת מהם הגישה לחינוך למרות שהם זכאים לו על פי חוק וקטינים שדבר כליאתם כלל אינו מדווח לאנשי הלשכה לסיוע משפטי.
שירות בתי הסוהר עושה כמיטב יכולתו לטפל בילדים בכלא גבעון, ואולם אין בכך לשנות את העובדה שמקומם של הילדים אינו בכלא, ולא בטיפול שב"ס: לא בכלא סהרונים, לא בכלא גבעון ואפילו לא בכלא מיכ"ל משופר התנאים.
* יש לדרוש מרשות ההגירה לשחרר באופן מיידי את הילדים לפנימיות או למשמורנים
* יש לקדם את הצעת חוק איסור מאסר ילדים שיזמו חברי הכנסת ניצן הורוביץ ודני דנון
* עד שתתקבל הצעת החוק, יש לקבוע בנהלים שקטינים לא יכלאו עוד
יום ראשון, 9 במאי 2010
יום ראשון, 4 באפריל 2010
חלפה עוד שנה - מה השתנה ?
ב – 23 בדצמבר 2008, לפנות בוקר, התקשר אליי לואיס* לדווח כי מרי אשתו נעצרה פעם נוספת. גם הפעם זה קרה בתחנת האוטובוס בדרך לעבודה, במקום בו היא פוגשת את שוטרי מנהלת ההגירה מדי בוקר. לא בכל פעם מרי או לואיס, זוג מהגרי עבודה מאפריקה, מתקשרים לדווח על מעצרם. אך הפעם מרי נבהלה. היא חששה לבלות את יום המחרת, יום חג המולד, באחד מבתי הכלא הרחק מבתה אוסנת. למזלה, מסמכיה הוחזרו לה והיא שוחררה לפני כניסת החג. "איזה מזל שאוסנת לא יודעת!" אמרה כשהתקשרתי, מזכירה לי עשרות אירועים קודמים במהלכם נעצרו היא או לואיס ואוסנת, מיומנת במפגשים עם שוטרי מנהלת ההגירה, רצה למקום כשהיא פורצת בבכי בניסיון להביא לשחרורם המהיר של הוריה.
אוסנת, בת 15, נולדה בישראל. עד לאחרונה הייתה תלמידה מצטיינת בבית ספר תיכון תל אביבי. בשנת 2001, כשהייתה בת 8, נעצר אביה בפעם הראשונה ונשלח לכלא "מעשיהו" לקראת גירושו מהארץ. כותבת שורות אלו פגשה במהלך השנים עשרות ואולי אף מאות ילדים ששוטרי מנהלת ההגירה קרעו אותם מזרועות אבותיהם אשר נשלחו למעצר בדרך למדינת מוצאם: גאנה, ניגריה, קולומביה, אקוודור או הפיליפינים. הניסיון העצוב מלמד כי עם השנים המרחק מהאב עושה את שלו ולבסוף כל מה שנותר לילד הוא זיכרון רחוק.
אוסנת לא ויתרה, סירבה לקבל את רוע הגזירה ובכתה ללא הפסק. פסיכולוגית מטעם בית הספר כתבה בעניינה חוות דעת שגרמה לדיינת בית הדין לביקורת משמורת לשחרר את לואיס מיידית, עד תום שנת הלימודים של אוסנת, אז תיסע (כך לפחות חשבה הדיינת) כל המשפחה חזרה לאפריקה.
מרי ולואיס שהיו מזועזעים מהמעצר הממושך רצו לחזור הביתה, אבל אוסנת, צברית חוצפנית, הטילה וטו על ההחלטה. היא ממש לא הבינה למה מישהו רוצה לשלוח אותה לאפריקה, למדינה אותה לא ראתה מימיה ומסיפורים ששמעה – גם לא חשה כל תשוקה לראות מקרוב. "יש שם אריות ונמרים" סיפרה בבעתה...
בסוף שנת 2003, נעצר לואיס פעם נוספת על ידי שוטרי מנהלת ההגירה. גם הפעם אוסנת הייתה נחושה שלא לאפשר את גירושו של אביה מישראל וכמובן שגם לא התכוונה לנסוע עמו. במסגרת הניסיונות למנוע את הגירוש ולנסות לגייס את דעת הקהל הישראלית לנושא, היא התייצבה באולפן חדשות הטלוויזיה והתעמתה עם שר הפנים דאז, אברהם פורז. סיפורה של הילדה נגע לליבם של ישראלים רבים, שכתבו לשר מכתבים בבקשה לשחרר את אביה ולאפשר למשפחה להישאר בישראל.
בסופו של דבר הצליחו מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" לשחרר את לואיס דווקא בעקבות תקלה טכנית מצד הרשויות, שכן הוא לא הובא בפני בית הדין במועד הקבוע בחוק הכניסה לישראל.
בשנת 2004 שר הפנים אברהם פורז ביקש להעניק מעמד לילדי מהגרי עבודה בני גילה של אוסנת ומונה לעמוד בראש וועדת שרים שדנה בנושא. שנה מאוחר יותר, ביוני 2005 התקבלה החלטת ממשלה שאמורה הייתה להעניק לאוסנת ולילדים אחרים במצבה מעמד חוקי בישראל. ההחלטה קבעה מתן מעמד לילדי שוהים שלא כדין שהם בני עשר ומעלה, נולדו בארץ, הוריהם נכנסו לארץ לראשונה באופן חוקי, ישראל מרכז חייהם וגירושם יהיה בבחינת הגליה תרבותית. אוסנת אספה בחריצות את כל המסמכים הנדרשים, הגישה בקשה לוועדה והמתינה לתשובה.
השנים חלפו באווירה קשה של חוסר וודאות. רק בשנת 2007 התקבלה התשובה השלילית – מסתבר שעל מנת להיכנס לישראל כצליינית, מרי רכשה דרכון של מדינה אפריקאית שכנה וכך ארע שלמרות שאביה קיבל אשרת תייר כחוק, אוסנת אינה עונה על הקריטריון "הוריהם נכנסו לארץ לראשונה באופן חוקי". 58 ילדים נוספים נדחו מסיבה זו או משום שהוריהם איבדו את הדרכון הישן ולא יכלו להוכיח שנכנסו כחוק לישראל.
"האגודה לזכויות האזרח בישראל" ו"מוקד סיוע לעובדים זרים" הגישו עתירה נגד משרד הפנים בטענה שהחלטת הממשלה נבעה מרצון להסדיר מעמדם של ילדים ישראלים שלא עברו כל עברה על החוק ובכל זאת מצאו עצמם נטולי מעמד חוקי ומועמדים לגירוש עקב מעשי הוריהם. בעקבות העתירה התקבלה החלטה שאופן הכניסה לישראל של ההורים יהווה רק שיקול אחד במכלול השיקולים אם לקבל את בקשת המעמד של אותם ילדים. בהתאם להחלטה זו, המשיכה אוסנת להמתין לתוצאות הערעור לשר הפנים.
כמו אוסנת והוריה, חיים בישראל זה שנים כמה מאות מהגרי עבודה וילדיהם כשכל יום שעובר מעורר תחושות קשות של חוסר וודאות ועתידם לוטה בערפל. שנים ארוכות של המתנה מורטת עצבים, בצל מבצעי מעצרים, המנוהלים ביד רמה על ידי שוטרי מנהלת ההגירה, נותנות בהם את אותותיהן: אוסנת מתקשרת לכל אחד מהוריה שלוש פעמים ביום לוודא שלא נעצרו. אם חלילה אחד מהם אינו עונה מיידית לטלפונו הנייד, הרי שבשיחה הבאה היא נוזפת בו על כך שהדאיג אותה לשווא.
אחותה הגדולה של אוסנת, שנותרה באפריקה וגדלה בבית סבתה, מלאת כעסים על הוריה גם כשהם עונים לטלפון: "עשיתם ילדה חדשה ואותי שכחתם!" היא מאשימה אותם תכופות. מרי ולואיס עושים כמיטב יכולתם על מנת לפצות את ביתם הבכורה על היעדרותם הממושכת. כל השנים מימנו את לימודיה בבית ספר מובחר ולאחרונה היא אף התקבלה לאוניברסיטה, כשהוריה משלמים עבורה את שכר הלימוד היקר ושאר ההוצאות. עוד בשנת 2005, כשסברו מרי ולואיס שהם עומדים לקבל מעמד חוקי בהתאם להחלטת הממשלה, הבטיחו לה שבקרוב מאוד יבואו לבקרה. מאז נדחה מועד הביקור פעם אחר פעם והילדה אינה מאמינה עוד להבטחותיהם.
בספטמבר 2008, לקראת ראש השנה, דחה שר הפנים מאיר שטרית את בקשותיהם של אותם ילדים שהוריהם לא הצליחו להוכיח את כניסתם החוקית לישראל והורה להם לעזוב את הארץ תוך 60 יום.
חלק מהמשפחות עתרו נגד ההחלטה. ב - 5 בינואר 2009, דחה כבוד השופט משה סובל את בקשתה של המשפחה הראשונה שעתרה נגד גירושה מהארץ בסכמו: "אכן, לא ניתן לעצום עין ולאטום אוזן מול מצוקתו של העותר ומול תחינתו לאפשר לו להמשיך לנהל את חייו במדינה היחידה לה התוודע ושאת תרבותה, שפתה ואורחותיה הוא מכיר. אלא ששיקולים אלה מצויים במישור הרגש והחמלה, ואילו הכרעתו של בית המשפט חייבת לגדור עצמה בשיקולים של דין, גם אם תוצאת הדין כואבת ובלתי-פשרנית".
בחסותו של חוק השבות, הובאו לישראל ממדינות חבר העמים למעלה משלוש מאות אלף נוצרים ומוסלמים, שנקלטו בחברה הישראלית ותרמו תרומה לא מבוטלת לחברה ולכלכלה. מידי שנה מאשר משרד הפנים את כניסתם ושהייתם בישראל של כמאה אלף מהגרי עבודה על מנת שיועסקו בישראל על פי חוק. לא ברורה לפיכך התעקשותו של משרד הפנים להמשיך ולהתעמר באותן 58 משפחות מהגרי עבודה, שילדיהם ישראלים לכל דבר, אך דבר מה חסר במסמכיהם.
"מוקד סיוע לעובדים זרים" מסייע למשפחות לעתור כנגד ההחלטה לגרשם מהארץ ובימים הקרובים תובא גם עתירתה של אוסנת ומשפחתה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. נותר רק לקוות שכבוד השופט ישכיל לנסות ולתקן באומץ את העוול שנגרם לילדה ומשפחתה על ידי שורה ארוכה של פקידים אדישים, יורה על הסדרת מעמדם וישחרר את אוסנת מהחרדה הכרוכה בעזיבת המולדת אל עבר מדינה אותה לא ראתה מעולם.
*(שמות גיבורי המאמר שונו על מנת להגן על פרטיותם)
אוסנת, בת 15, נולדה בישראל. עד לאחרונה הייתה תלמידה מצטיינת בבית ספר תיכון תל אביבי. בשנת 2001, כשהייתה בת 8, נעצר אביה בפעם הראשונה ונשלח לכלא "מעשיהו" לקראת גירושו מהארץ. כותבת שורות אלו פגשה במהלך השנים עשרות ואולי אף מאות ילדים ששוטרי מנהלת ההגירה קרעו אותם מזרועות אבותיהם אשר נשלחו למעצר בדרך למדינת מוצאם: גאנה, ניגריה, קולומביה, אקוודור או הפיליפינים. הניסיון העצוב מלמד כי עם השנים המרחק מהאב עושה את שלו ולבסוף כל מה שנותר לילד הוא זיכרון רחוק.
אוסנת לא ויתרה, סירבה לקבל את רוע הגזירה ובכתה ללא הפסק. פסיכולוגית מטעם בית הספר כתבה בעניינה חוות דעת שגרמה לדיינת בית הדין לביקורת משמורת לשחרר את לואיס מיידית, עד תום שנת הלימודים של אוסנת, אז תיסע (כך לפחות חשבה הדיינת) כל המשפחה חזרה לאפריקה.
מרי ולואיס שהיו מזועזעים מהמעצר הממושך רצו לחזור הביתה, אבל אוסנת, צברית חוצפנית, הטילה וטו על ההחלטה. היא ממש לא הבינה למה מישהו רוצה לשלוח אותה לאפריקה, למדינה אותה לא ראתה מימיה ומסיפורים ששמעה – גם לא חשה כל תשוקה לראות מקרוב. "יש שם אריות ונמרים" סיפרה בבעתה...
בסוף שנת 2003, נעצר לואיס פעם נוספת על ידי שוטרי מנהלת ההגירה. גם הפעם אוסנת הייתה נחושה שלא לאפשר את גירושו של אביה מישראל וכמובן שגם לא התכוונה לנסוע עמו. במסגרת הניסיונות למנוע את הגירוש ולנסות לגייס את דעת הקהל הישראלית לנושא, היא התייצבה באולפן חדשות הטלוויזיה והתעמתה עם שר הפנים דאז, אברהם פורז. סיפורה של הילדה נגע לליבם של ישראלים רבים, שכתבו לשר מכתבים בבקשה לשחרר את אביה ולאפשר למשפחה להישאר בישראל.
בסופו של דבר הצליחו מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" לשחרר את לואיס דווקא בעקבות תקלה טכנית מצד הרשויות, שכן הוא לא הובא בפני בית הדין במועד הקבוע בחוק הכניסה לישראל.
בשנת 2004 שר הפנים אברהם פורז ביקש להעניק מעמד לילדי מהגרי עבודה בני גילה של אוסנת ומונה לעמוד בראש וועדת שרים שדנה בנושא. שנה מאוחר יותר, ביוני 2005 התקבלה החלטת ממשלה שאמורה הייתה להעניק לאוסנת ולילדים אחרים במצבה מעמד חוקי בישראל. ההחלטה קבעה מתן מעמד לילדי שוהים שלא כדין שהם בני עשר ומעלה, נולדו בארץ, הוריהם נכנסו לארץ לראשונה באופן חוקי, ישראל מרכז חייהם וגירושם יהיה בבחינת הגליה תרבותית. אוסנת אספה בחריצות את כל המסמכים הנדרשים, הגישה בקשה לוועדה והמתינה לתשובה.
השנים חלפו באווירה קשה של חוסר וודאות. רק בשנת 2007 התקבלה התשובה השלילית – מסתבר שעל מנת להיכנס לישראל כצליינית, מרי רכשה דרכון של מדינה אפריקאית שכנה וכך ארע שלמרות שאביה קיבל אשרת תייר כחוק, אוסנת אינה עונה על הקריטריון "הוריהם נכנסו לארץ לראשונה באופן חוקי". 58 ילדים נוספים נדחו מסיבה זו או משום שהוריהם איבדו את הדרכון הישן ולא יכלו להוכיח שנכנסו כחוק לישראל.
"האגודה לזכויות האזרח בישראל" ו"מוקד סיוע לעובדים זרים" הגישו עתירה נגד משרד הפנים בטענה שהחלטת הממשלה נבעה מרצון להסדיר מעמדם של ילדים ישראלים שלא עברו כל עברה על החוק ובכל זאת מצאו עצמם נטולי מעמד חוקי ומועמדים לגירוש עקב מעשי הוריהם. בעקבות העתירה התקבלה החלטה שאופן הכניסה לישראל של ההורים יהווה רק שיקול אחד במכלול השיקולים אם לקבל את בקשת המעמד של אותם ילדים. בהתאם להחלטה זו, המשיכה אוסנת להמתין לתוצאות הערעור לשר הפנים.
כמו אוסנת והוריה, חיים בישראל זה שנים כמה מאות מהגרי עבודה וילדיהם כשכל יום שעובר מעורר תחושות קשות של חוסר וודאות ועתידם לוטה בערפל. שנים ארוכות של המתנה מורטת עצבים, בצל מבצעי מעצרים, המנוהלים ביד רמה על ידי שוטרי מנהלת ההגירה, נותנות בהם את אותותיהן: אוסנת מתקשרת לכל אחד מהוריה שלוש פעמים ביום לוודא שלא נעצרו. אם חלילה אחד מהם אינו עונה מיידית לטלפונו הנייד, הרי שבשיחה הבאה היא נוזפת בו על כך שהדאיג אותה לשווא.
אחותה הגדולה של אוסנת, שנותרה באפריקה וגדלה בבית סבתה, מלאת כעסים על הוריה גם כשהם עונים לטלפון: "עשיתם ילדה חדשה ואותי שכחתם!" היא מאשימה אותם תכופות. מרי ולואיס עושים כמיטב יכולתם על מנת לפצות את ביתם הבכורה על היעדרותם הממושכת. כל השנים מימנו את לימודיה בבית ספר מובחר ולאחרונה היא אף התקבלה לאוניברסיטה, כשהוריה משלמים עבורה את שכר הלימוד היקר ושאר ההוצאות. עוד בשנת 2005, כשסברו מרי ולואיס שהם עומדים לקבל מעמד חוקי בהתאם להחלטת הממשלה, הבטיחו לה שבקרוב מאוד יבואו לבקרה. מאז נדחה מועד הביקור פעם אחר פעם והילדה אינה מאמינה עוד להבטחותיהם.
בספטמבר 2008, לקראת ראש השנה, דחה שר הפנים מאיר שטרית את בקשותיהם של אותם ילדים שהוריהם לא הצליחו להוכיח את כניסתם החוקית לישראל והורה להם לעזוב את הארץ תוך 60 יום.
חלק מהמשפחות עתרו נגד ההחלטה. ב - 5 בינואר 2009, דחה כבוד השופט משה סובל את בקשתה של המשפחה הראשונה שעתרה נגד גירושה מהארץ בסכמו: "אכן, לא ניתן לעצום עין ולאטום אוזן מול מצוקתו של העותר ומול תחינתו לאפשר לו להמשיך לנהל את חייו במדינה היחידה לה התוודע ושאת תרבותה, שפתה ואורחותיה הוא מכיר. אלא ששיקולים אלה מצויים במישור הרגש והחמלה, ואילו הכרעתו של בית המשפט חייבת לגדור עצמה בשיקולים של דין, גם אם תוצאת הדין כואבת ובלתי-פשרנית".
בחסותו של חוק השבות, הובאו לישראל ממדינות חבר העמים למעלה משלוש מאות אלף נוצרים ומוסלמים, שנקלטו בחברה הישראלית ותרמו תרומה לא מבוטלת לחברה ולכלכלה. מידי שנה מאשר משרד הפנים את כניסתם ושהייתם בישראל של כמאה אלף מהגרי עבודה על מנת שיועסקו בישראל על פי חוק. לא ברורה לפיכך התעקשותו של משרד הפנים להמשיך ולהתעמר באותן 58 משפחות מהגרי עבודה, שילדיהם ישראלים לכל דבר, אך דבר מה חסר במסמכיהם.
"מוקד סיוע לעובדים זרים" מסייע למשפחות לעתור כנגד ההחלטה לגרשם מהארץ ובימים הקרובים תובא גם עתירתה של אוסנת ומשפחתה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. נותר רק לקוות שכבוד השופט ישכיל לנסות ולתקן באומץ את העוול שנגרם לילדה ומשפחתה על ידי שורה ארוכה של פקידים אדישים, יורה על הסדרת מעמדם וישחרר את אוסנת מהחרדה הכרוכה בעזיבת המולדת אל עבר מדינה אותה לא ראתה מעולם.
*(שמות גיבורי המאמר שונו על מנת להגן על פרטיותם)
***************************************************
מאמר זה פורסם על ידי ב"ווי נט" לקראת חג החירות שעבר, בתקווה שכל המאמצים, בשילוב עם אווירת החג, יביאו לשחרורה של אוסנת מהפחד מפני הגירוש ממולדתה.
חלפה עוד שנה. מה השתנה ? אוסנת התבגרה. כבוד השופט לא מצא לנכון להתערב בהחלטת משרד הפנים והתיר לאוסנת לפנות למשרד הפנים פעם נוספת בבקשה למעמד מסיבות הומניטאריות מיוחדות. לקראת חג החירות הנוכחי, החליטו עוד כמה פקידים ערלי לב לאפשר לאוסנת לסיים את שנת הלימודים הנוכחית בטרם תגורש ממולדתה.
יום שבת, 20 במרץ 2010
ילדה ישראלית מבקשת להישאר בארץ
בתמונות:
מימין - אוולין בהפגנה, מחזיקה בתמונת אחותה שגורשה מהארץ.
משמאל - אוולין ואחותה לאורה בימים יפים יותר, טרם הגירוש.
בהפגנה שנערכה הערב בפארק לוינסקי בעד מתן מעמד לילדי מהגרי העבודה, אוולין דיאז, עוד מעט בת 16, אמרה למפגינים את הדברים הבאים:
"קוראים לי אוולין. הגעתי לארץ לפני שבע שנים מקולומביה עם אמא שלי ואחותי הגדולה. אמא שלי הביאה אותנו לכאן כי האמינה שכאן תוכל לפרנס את המשפחה שלנו בכבוד.
הגענו לישראל כשהייתי בת שמונה. היה לי קשה בהתחלה להשתלב בגלל השפה והבדלי התרבות אבל תוך זמן קצר הרגשתי שאני בבית, שזה המקום שלי. אם אתם שואלים אותי עכשיו, לא הייתי מחליפה את המקום הזה בשום מקום אחר בעולם.
לפני שנה וחצי המדינה הפרידה אותי ואת אמא שלי מאחותי הגדולה. גירשו אותה מהארץ כשהייתה בת 19. אחותי, לאורה, הגיעה לכאן בגיל 13, סיימה תיכון ובגרות מלאה, והייתה חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. שאיפתה של לאורה הייתה להתגייס לצה"ל ולשרת את המדינה. ללאורה היה בן זוג ישראלי והם רק עברו לגור יחד כשהשוטרים הגיעו ולקחו אותה מאיתנו. היא עכשיו נמצאת בקולומביה, חיה בעוני ומתגעגעת כל יום יותר.
בעוד שבועיים הוועדה תחליט אם הגורל שלי, של אמא שלי ושל אחי הקטן נועם – יהיה כמו של אחותי.
כמו הסיפור שלי, יש עוד הרבה ילדים שחיים את המציאות הקשה הזאת ואף יותר גרוע. רובנו הגדול באים ממציאות קשה גם ככה. אל תקשו עלינו יותר !
בעוד שבועיים חוגגים כאן את חג הפסח – שמציין את יציאת היהודים מעבדות לחירות.
כל אדם זכאי לחופש. לא מגיע לנו ונמאס לנו לחיות בפחד ולהתחבא כל הזמן.
אני חושבת שאין אדם בעולם שמגיע לו לפחד על חייו
אני עומדת כאן מולכם בשם כל ילדי העובדים הזרים ומפצירה בכם – זאת השפה שלנו, התרבות שלנו, הבית שלנו.
אל תגרשו אותנו מהבית שלנו."
הגענו לישראל כשהייתי בת שמונה. היה לי קשה בהתחלה להשתלב בגלל השפה והבדלי התרבות אבל תוך זמן קצר הרגשתי שאני בבית, שזה המקום שלי. אם אתם שואלים אותי עכשיו, לא הייתי מחליפה את המקום הזה בשום מקום אחר בעולם.
לפני שנה וחצי המדינה הפרידה אותי ואת אמא שלי מאחותי הגדולה. גירשו אותה מהארץ כשהייתה בת 19. אחותי, לאורה, הגיעה לכאן בגיל 13, סיימה תיכון ובגרות מלאה, והייתה חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. שאיפתה של לאורה הייתה להתגייס לצה"ל ולשרת את המדינה. ללאורה היה בן זוג ישראלי והם רק עברו לגור יחד כשהשוטרים הגיעו ולקחו אותה מאיתנו. היא עכשיו נמצאת בקולומביה, חיה בעוני ומתגעגעת כל יום יותר.
בעוד שבועיים הוועדה תחליט אם הגורל שלי, של אמא שלי ושל אחי הקטן נועם – יהיה כמו של אחותי.
כמו הסיפור שלי, יש עוד הרבה ילדים שחיים את המציאות הקשה הזאת ואף יותר גרוע. רובנו הגדול באים ממציאות קשה גם ככה. אל תקשו עלינו יותר !
בעוד שבועיים חוגגים כאן את חג הפסח – שמציין את יציאת היהודים מעבדות לחירות.
כל אדם זכאי לחופש. לא מגיע לנו ונמאס לנו לחיות בפחד ולהתחבא כל הזמן.
אני חושבת שאין אדם בעולם שמגיע לו לפחד על חייו
אני עומדת כאן מולכם בשם כל ילדי העובדים הזרים ומפצירה בכם – זאת השפה שלנו, התרבות שלנו, הבית שלנו.
אל תגרשו אותנו מהבית שלנו."
מאות סטודנטים, ישראלים ומהגרי עבודה הפגינו בעד מתן מעמד לילדים הישראלים של מהגרי העבודה
בהפגנה שנערכה היום בפארק לוינסקי, במטרה לעודד את ממשלת ישראל להעניק מעמד לילדי מהגרי העבודה נכחו נציגי אגודות הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב וסמינר הקיבוצים, פעילי זכויות אדם, מהגרי עבודה וילדיהם ומאות אנשים טובים שאכפת להם.
הגיעו לתמוך השר אבישי ברוורמן וח"כ דב חנין ואילו גיא מרוז ואורלי וילנאי השמיעו לראשונה את "שיר הפוליטיקאים למען ילדי מהגרי העבודה", שירו של יובל אלבשן "הבית שלי - הבית שלך".
בשבועות הקרובים תסיים את דיוניה וועדה בינמשרדית שעתידה להגיש המלצותיה בנוגע למעמד ילדי מהגרי העבודה לשר הפנים. ההפגנה נערכה ביוזמת ארגון "ילדים ישראלים" במסגרת המאמץ להשפיע על החלטת הוועדה.
יום חמישי, 18 במרץ 2010
יחידת עוז החלה בגירוש ילדי מהגרי העבודה !
פקחי יחידת עוז עצרו אתמול עובדת סיעוד מהודו עם ביתה התינוקת למרות שברשותה כרטיס טיסה לחודש הבא, אילצו אותה באיומים לחתום על הסכמה לעזוב את הארץ עוד היום וניסו למנוע בעדה מלהיפגש עם עורכת דין.
אתמול בצהריים (17.03.2010) פקחי עו"ז נכנסו לדירתה של עובדת סיעוד מהודו ואם לתינוקת בת חמישה חודשים המתגוררת באשקלון, עצרו את האישה עם התינוקת ולקחו אותן לחקירה בתחנה בחולון.
מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" שמעו על מעצרה של האישה מכמה מחבריה. החברים ידעו לספר שברשותה כרטיס טיסה להודו ליום 18.04.2010. לכן הסיקו המתנדבים שהאישה תשוחרר מיד לאחר שפקחי עוז יבינו שהיא ממילא מתכננת לעזוב את הארץ. משנודע הבוקר שהאישה הוחזקה בלילה במעצר יחד עם התינוקת וכי נרכש עבורה כרטיס טיסה להיום, יום חמישי בשעה שלוש אחה"צ, עו"ד אסנת כהן ליפשיץ מהמחלקה המשפטית של "מוקד סיוע לעובדים זרים", התקשרה למתקן המסורבים וביקשה מאנשי רשות ההגירה להיפגש עם האישה. אסנת ביקשה לוודא שאכן ברצונה לטוס היום וכי חתמה על טופס הבקשה מרצונה החופשי ובשפתה. אנשי רשות ההגירה התעקשו על כך שהאישה מבקשת לטוס עוד היום. משהתעקשה גם אסנת, אפשרו לה להגיע לנתב"ג על מנת לשוחח עם האישה העצורה.
למרות חיסיון עו"ד - לקוח, מפקד המתקן סירב לאפשר לאסנת לשוחח עם האישה מבלי שפקחי עו"ז יאזינו לשיחה. מסיבה זו, יתכן שהאישה לא אמרה את כל אשר על ליבה. עם זאת, מהשיחה עולה התמונה המטרידה הבאה:
ביקורם של אנשי יחידת עו"ז בביתה של האישה אמש היה הביקור הרביעי במספר מאז ינואר 2010, כשבכל פעם הגיעו בשעה אחרת, ובאחת הפעמים החרידו את מנוחתה של האישה והתינוקת בשעה שלוש לפנות בוקר. בכל ביקור, איימו שבביקור הבא יעצרו את האישה עם התינוקת. זאת למרות שבביקוריהם הראשונים התינוקת הייתה בת פחות משלושה חודשים ויתכן שהאישה הייתה מחליטה לשלוח את התינוקת מהארץ בהיותה בת שלושה חודשים בהתאם ל"נוהל עובדת זרה בהריון". לו הייתה עושה זאת, יתכן שהייתה יכולה להמשיך ולעבוד בישראל כחוק. באחד מביקוריהם, אף לקחו אותה הפקחים לתחנת רשות ההגירה בחולון אך בסופו של דבר שחררו אותה לאחר שהתרו בה לעזוב מיידית את הארץ.
בביקורם אמש, עצרו הפקחים את האישה וביתה בשעה שתיים בצהריים והביאו אותה לחקירה בחולון שם ניסו לשכנעה לחתום על מסמך בו היא מבקשת לעזוב את הארץ באופן מיידי. האישה חזרה והבהירה שהיא נערכה לעזוב את הארץ ואף רכשה בכספה כרטיס טיסה להודו ליום 18.04.10 וכי מאוד חשוב לה לבקר עם ביתה בכנסיית הקבר בחג הפסחא הקרוב. הפקחים סירבו לשחררה ואיימו עליה באיומיי סרק שאם לא תחתום על הטופס ותבקש לטוס להודו באופן מיידי, תאלץ לבלות חודשים ארוכים במעצר יחד עם ביתה הקטנה. האישה סירבה לחתום על הטופס. בסביבות השעה עשר בלילה, הועברה עם ביתה למתקן המסורבים בנתב"ג, בית המעצר בו מוחזקים אותם תיירים שכניסתם לישראל מסורבת על ידי פקחי ביקורת הגבולות. האחראי על המתקן סירב להתיר את כניסתה של האישה למבנה בטרם תחתום על הטופס והבהיר לה שאם לא תחתום - תועבר לכלא עם התינוקת. האישה העדיפה להיכלא ולא לחתום על המסמך, אך הפקחים לא העבירו אותה לכלא גבעון אלא השאירו אותה בחצר המתקן. רק לאחר שהושארה זמן מה מחוץ למתקן בקור העז עם בתה התינוקת ניאותו להכניסה פנימה.
למרות שנעצרה אתמול לפני שאכלה ארוחת צהריים, עד היום בבוקר לא ניתן לה, לטענתה, כל מזון.
דיינת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, עו"ד רותי גרינברג, ערכה לה הבוקר שימוע בחדר המסורבים והבהירה לה שלא תוכל להשתחרר בארץ. לאחר הדיון, נשברה האישה והסכימה לחתום על טופס הבקשה לנסיעה מיידית. לכן, משפגשה את עו"ד אסנת כהן ליפשיץ במתקן, היום בצהריים, הבהירה לה האישה כשהיא ממררת בבכי שלא תוכל להישאר במתקן עם התינוקת אף לא לילה אחד נוסף. אסנת לא יכלה להבטיח לאישה שעוד היום תשוב לביתה ולפיכך החליטה האישה שלא לנסות ולהיאבק על זכותה לשוב לארצה על חשבונה בחודש הבא, כאישה חופשית. בשעה שלוש אחרי הצהריים גורשה האישה עם התינוקת מהארץ.
בנוסף לכך שעד היום לא עצרו אנשי רשות ההגירה ילדים ותינוקות, הרי שאין לגרש שוהה שלא כדין בטרם עברו 72 שעות מעת הוצאת צו הגירוש נגדו. רק אם אותו שוהה שלא כדין מוותר על זכותו החוקית לערער על צו הגירוש, ניתן להחתימו על טופס בשפתו בו הוא מצהיר שהנו מוותר על זכות הערעור ואז ניתן לגרשו אף בטרם עברו 72 שעות. אף אם האישה חתמה על הטופס, הרי שהדרך בה הושגה חתימתה רחוקה מלהיות חוקית. מדבריה של האישה עולה שלא ניתן לה מזון, היא הופקרה עם ביתה לקור הלילה ואוימה כי תיאלץ לבלות חודשים ארוכים במאסר באם לא תסכים לטוס להודו לאלתר.
בנוסף, העובדה שהאישה כבר רכשה כרטיס טיסה לה ולתינוקת, העידה על רצונה לשוב למולדתה. לא ברור מדוע התעקשו פקחי רשות ההגירה לכלוא אותה עם התינוקת ולהטיסה בבהילות דווקא על חשבון משלם המסים הישראלי.
אתמול בצהריים (17.03.2010) פקחי עו"ז נכנסו לדירתה של עובדת סיעוד מהודו ואם לתינוקת בת חמישה חודשים המתגוררת באשקלון, עצרו את האישה עם התינוקת ולקחו אותן לחקירה בתחנה בחולון.
מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" שמעו על מעצרה של האישה מכמה מחבריה. החברים ידעו לספר שברשותה כרטיס טיסה להודו ליום 18.04.2010. לכן הסיקו המתנדבים שהאישה תשוחרר מיד לאחר שפקחי עוז יבינו שהיא ממילא מתכננת לעזוב את הארץ. משנודע הבוקר שהאישה הוחזקה בלילה במעצר יחד עם התינוקת וכי נרכש עבורה כרטיס טיסה להיום, יום חמישי בשעה שלוש אחה"צ, עו"ד אסנת כהן ליפשיץ מהמחלקה המשפטית של "מוקד סיוע לעובדים זרים", התקשרה למתקן המסורבים וביקשה מאנשי רשות ההגירה להיפגש עם האישה. אסנת ביקשה לוודא שאכן ברצונה לטוס היום וכי חתמה על טופס הבקשה מרצונה החופשי ובשפתה. אנשי רשות ההגירה התעקשו על כך שהאישה מבקשת לטוס עוד היום. משהתעקשה גם אסנת, אפשרו לה להגיע לנתב"ג על מנת לשוחח עם האישה העצורה.
למרות חיסיון עו"ד - לקוח, מפקד המתקן סירב לאפשר לאסנת לשוחח עם האישה מבלי שפקחי עו"ז יאזינו לשיחה. מסיבה זו, יתכן שהאישה לא אמרה את כל אשר על ליבה. עם זאת, מהשיחה עולה התמונה המטרידה הבאה:
ביקורם של אנשי יחידת עו"ז בביתה של האישה אמש היה הביקור הרביעי במספר מאז ינואר 2010, כשבכל פעם הגיעו בשעה אחרת, ובאחת הפעמים החרידו את מנוחתה של האישה והתינוקת בשעה שלוש לפנות בוקר. בכל ביקור, איימו שבביקור הבא יעצרו את האישה עם התינוקת. זאת למרות שבביקוריהם הראשונים התינוקת הייתה בת פחות משלושה חודשים ויתכן שהאישה הייתה מחליטה לשלוח את התינוקת מהארץ בהיותה בת שלושה חודשים בהתאם ל"נוהל עובדת זרה בהריון". לו הייתה עושה זאת, יתכן שהייתה יכולה להמשיך ולעבוד בישראל כחוק. באחד מביקוריהם, אף לקחו אותה הפקחים לתחנת רשות ההגירה בחולון אך בסופו של דבר שחררו אותה לאחר שהתרו בה לעזוב מיידית את הארץ.
בביקורם אמש, עצרו הפקחים את האישה וביתה בשעה שתיים בצהריים והביאו אותה לחקירה בחולון שם ניסו לשכנעה לחתום על מסמך בו היא מבקשת לעזוב את הארץ באופן מיידי. האישה חזרה והבהירה שהיא נערכה לעזוב את הארץ ואף רכשה בכספה כרטיס טיסה להודו ליום 18.04.10 וכי מאוד חשוב לה לבקר עם ביתה בכנסיית הקבר בחג הפסחא הקרוב. הפקחים סירבו לשחררה ואיימו עליה באיומיי סרק שאם לא תחתום על הטופס ותבקש לטוס להודו באופן מיידי, תאלץ לבלות חודשים ארוכים במעצר יחד עם ביתה הקטנה. האישה סירבה לחתום על הטופס. בסביבות השעה עשר בלילה, הועברה עם ביתה למתקן המסורבים בנתב"ג, בית המעצר בו מוחזקים אותם תיירים שכניסתם לישראל מסורבת על ידי פקחי ביקורת הגבולות. האחראי על המתקן סירב להתיר את כניסתה של האישה למבנה בטרם תחתום על הטופס והבהיר לה שאם לא תחתום - תועבר לכלא עם התינוקת. האישה העדיפה להיכלא ולא לחתום על המסמך, אך הפקחים לא העבירו אותה לכלא גבעון אלא השאירו אותה בחצר המתקן. רק לאחר שהושארה זמן מה מחוץ למתקן בקור העז עם בתה התינוקת ניאותו להכניסה פנימה.
למרות שנעצרה אתמול לפני שאכלה ארוחת צהריים, עד היום בבוקר לא ניתן לה, לטענתה, כל מזון.
דיינת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, עו"ד רותי גרינברג, ערכה לה הבוקר שימוע בחדר המסורבים והבהירה לה שלא תוכל להשתחרר בארץ. לאחר הדיון, נשברה האישה והסכימה לחתום על טופס הבקשה לנסיעה מיידית. לכן, משפגשה את עו"ד אסנת כהן ליפשיץ במתקן, היום בצהריים, הבהירה לה האישה כשהיא ממררת בבכי שלא תוכל להישאר במתקן עם התינוקת אף לא לילה אחד נוסף. אסנת לא יכלה להבטיח לאישה שעוד היום תשוב לביתה ולפיכך החליטה האישה שלא לנסות ולהיאבק על זכותה לשוב לארצה על חשבונה בחודש הבא, כאישה חופשית. בשעה שלוש אחרי הצהריים גורשה האישה עם התינוקת מהארץ.
בנוסף לכך שעד היום לא עצרו אנשי רשות ההגירה ילדים ותינוקות, הרי שאין לגרש שוהה שלא כדין בטרם עברו 72 שעות מעת הוצאת צו הגירוש נגדו. רק אם אותו שוהה שלא כדין מוותר על זכותו החוקית לערער על צו הגירוש, ניתן להחתימו על טופס בשפתו בו הוא מצהיר שהנו מוותר על זכות הערעור ואז ניתן לגרשו אף בטרם עברו 72 שעות. אף אם האישה חתמה על הטופס, הרי שהדרך בה הושגה חתימתה רחוקה מלהיות חוקית. מדבריה של האישה עולה שלא ניתן לה מזון, היא הופקרה עם ביתה לקור הלילה ואוימה כי תיאלץ לבלות חודשים ארוכים במאסר באם לא תסכים לטוס להודו לאלתר.
בנוסף, העובדה שהאישה כבר רכשה כרטיס טיסה לה ולתינוקת, העידה על רצונה לשוב למולדתה. לא ברור מדוע התעקשו פקחי רשות ההגירה לכלוא אותה עם התינוקת ולהטיסה בבהילות דווקא על חשבון משלם המסים הישראלי.
יום חמישי, 11 במרץ 2010
ביקור בכלא סהרונים במספרים, פרחים ופרפרים
פרפרים ... פרחים....
בהשראת שיר חג החירות הממשמש ובא...
5 שנים
גילו של ארמס, הילד האריתראי שצייר את הפרחים והפרפרים על גב ידיי
351 ימים
שארמס אינו יכול לראות פרחים ופרפרים שכן הוא כלוא באחד מאגפי האוהלים מאחורי חומות גבוהות בכלא סהרונים שליד קציעות. זאת, למרות שכליאתו מהווה הפרה של כמה אמנות בינלאומיות שישראל חתמה עליהן ולמרות שאין כל עילה חוקית להחזקתו או להחזקת אימו במעצר
1,500 מבקשי מקלט
כמו ארמס ואימו, רובם מאריתריאה וסודן, כלואים במשך חודשים ארוכים בשמונה אגפי כלא סהרונים על חשבון משלם המסים וזאת למרות שרובם זוהו כאריתראים וסודנים
ואין אפשרות לגרשם מהארץ
5 פעילות "מוקד סיוע לעובדים זרים"
נסעו לכלא סהרונים חדורות מוטיבציה לסייע לכמה שיותר מבקשי מקלט
6 שעות
נסיעה (הלוך - חזור) מתל אביב לכלא סהרונים שליד קציעות בגבול מצרים
157 שמות ומספרי עצור
של מבקשות מקלט הכלואות באגף 6 שבכלא סהרונים נמסרו לרשויות השב"ס על מנת שיאפשרו לפעילות המוקד לפגוש אותן
3 שעות
המתינו פעילות המוקד, תחת שמש המדבר, להוצאתן של הנשים מהאגף על ידי הסוהרים
6 נשים וילד
הוצאו מאגף 6 לפגישה עם פעילות המוקד עד השעה חמש, מועד סגירת המשרדים
2 שנים
שמתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" אינם יכולים עוד להיכנס לתוך אגפי כלא סהרונים, לבחון את תנאי המעצר ולפגוש את כל מבקשי ומבקשות המקלט שרוצים להיפגש עמם
1 עתירה לבג"צ
שהגיש "מוקד סיוע לעובדים זרים" יחד עם ארגוני זכויות אדם נוספים בינואר 2008 נגד החזקתם של ילדים בתנאי מעצר קשים ביותר בכלא "סהרונים", עתירה שמאז הגשתה נאלצים המתנדבים להעביר לרשויות הכלא מראש רשימות של מבקשי מקלט שאותם הם רוצים לפגוש, בתקווה שאכן יצליחו לפגוש מי מהם
5 שנים
גילו של ארמס, הילד האריתראי שצייר את הפרחים והפרפרים על גב ידיי
351 ימים
שארמס אינו יכול לראות פרחים ופרפרים שכן הוא כלוא באחד מאגפי האוהלים מאחורי חומות גבוהות בכלא סהרונים שליד קציעות. זאת, למרות שכליאתו מהווה הפרה של כמה אמנות בינלאומיות שישראל חתמה עליהן ולמרות שאין כל עילה חוקית להחזקתו או להחזקת אימו במעצר
1,500 מבקשי מקלט
כמו ארמס ואימו, רובם מאריתריאה וסודן, כלואים במשך חודשים ארוכים בשמונה אגפי כלא סהרונים על חשבון משלם המסים וזאת למרות שרובם זוהו כאריתראים וסודנים
ואין אפשרות לגרשם מהארץ
5 פעילות "מוקד סיוע לעובדים זרים"
נסעו לכלא סהרונים חדורות מוטיבציה לסייע לכמה שיותר מבקשי מקלט
6 שעות
נסיעה (הלוך - חזור) מתל אביב לכלא סהרונים שליד קציעות בגבול מצרים
157 שמות ומספרי עצור
של מבקשות מקלט הכלואות באגף 6 שבכלא סהרונים נמסרו לרשויות השב"ס על מנת שיאפשרו לפעילות המוקד לפגוש אותן
3 שעות
המתינו פעילות המוקד, תחת שמש המדבר, להוצאתן של הנשים מהאגף על ידי הסוהרים
6 נשים וילד
הוצאו מאגף 6 לפגישה עם פעילות המוקד עד השעה חמש, מועד סגירת המשרדים
2 שנים
שמתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" אינם יכולים עוד להיכנס לתוך אגפי כלא סהרונים, לבחון את תנאי המעצר ולפגוש את כל מבקשי ומבקשות המקלט שרוצים להיפגש עמם
1 עתירה לבג"צ
שהגיש "מוקד סיוע לעובדים זרים" יחד עם ארגוני זכויות אדם נוספים בינואר 2008 נגד החזקתם של ילדים בתנאי מעצר קשים ביותר בכלא "סהרונים", עתירה שמאז הגשתה נאלצים המתנדבים להעביר לרשויות הכלא מראש רשימות של מבקשי מקלט שאותם הם רוצים לפגוש, בתקווה שאכן יצליחו לפגוש מי מהם
יום שני, 8 במרץ 2010
ארגון "ילדים ישראלים" קורא לכם לכתוב לשרים להעניק מעמד לילדי מהגרי העבודה
השבוע תתכנס לראשונה הוועדה שתקבל החלטה בנושא גירוש הילדים
הוועדה הבין-משרדית מורכבת מנציגי משרד האוצר ומנציגי משרד הפנים.
הוועדה תתחיל את דיוניה השבוע והיא צפויה לגבש הצעת חלטה בשבועות הקרובים.
זה הרגע עבורו נלחמנו-
עזרו לנו ללחוץ על הוועדה בכדי למנוע את הגירוש ולהעניק לילדים מעמד קבע במדינה
אנחנו מבקשים מכם לשלוח כמה שיותר פניות אישיות אל ראש הממשלה ואל משרדי האוצר, הפנים והחינוך.
חשוב שהדגש במכתבים יהיה לא רק על הסרת איום הגירוש, אלא גם על הענקת מעמד קבע לילדים. אם איום הגירוש יוסר אך מעמד הילדים לא יוסדר- המדינה תמשיך לגרש את הילדים כשהם "יחגגו" יומולדת 18. בחודשיים האחרונים שניים מתלמידי כיתה י"ב בבית ספר ביאליק- רוגוזין קבלו צווי גירוש רק מפני שמלאו להם 18 שנה.
מאות המכתבים שנשלחו למשרדי הממשלה בספטמבר מאוד עזרו ללחוץ על הממשלה. גם הפעם המכתבים שתשלחו יראו לממשלה ולראש הממשלה שהציבור מתנגד לגירוש ותומך בהענקת מעמד לילדים.
שלחו לנו עותקים מהמכתבים לכתובת Israeli.children@gmail.com או לפקס 057-7962108.
למי שאין פקס מוזמן לשלוח לנו את המכתב במייל ואנו נדאג לפקסס אותו
ככל שהמכתבים שתכתבו יהיו אישיים יותר כך הם יותר ישפיעו.
- למי שמתקשה לנסח מכתב, מצורפים להודעה הזו כמה נוסחים אפשריים לפניה - מומלץ לשנות אותם כך שיתאימו לכם אישית.
- בנוסף מצורף רקע כללי על הנושא, וקובץ של מיתוסים ותשובות- מומלץ לקרוא!
שם ותפקיד | מפלגה | מייל | פקס |
בנימין נתניהו - ראש הממשלה | ליכוד | אין - רק בפקס | 02-5664838 |
יובל שטייניץ - שר האוצר | ליכוד | sar@mof.gov.il | 02-5695335 |
אלי ישי - שר הפנים | ש"ס | sar@moin.gov.il | 02-5666376 |
יעקב נאמן - שר המשפטים |
עזרו לנו להפיץ את הפניה הזו במייל, פייסבוק ובכל דרך אחרת - הזמן קצר ועתידם של 1,200 הילדים מוטל על הכף
נוסחים אפשריים לפניה לשרים
מומלץ מאוד להוסיף אמירה אישית.
לכב' שר ה...
שלום רב,
שמי _______ ואני ________ (מקצוע) מ________ (עיר מגורים).
אני פונה אליך לקראת ישיבת הוועדה שתתכנס להכריע בשאלת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה.
אני פונה אליך בבקשה אישית, כי אני מרגיש שמדינת ישראל עומדת לעשות עוול נורא לילדים שלא פשעו מעולם. ילדים שגדלו בישראל, שהתחנכו במוסדותיה ועל ערכיה, עומדים להיות מגורשים מהמקום היחיד אותו הם מכירים ולחוות הגליה תרבותית מארץ מולדתם.
כבוד השר, מדובר בסבך הכל ב-1200 ילדים חפים מפשע שחיים בחרדה וחוסר ודאות.
וודאי שיש צורך חיוני במדיניות הגירה קבועה וברת אכיפה. אולם בנוגע ל-1,200 ילדים ישראלים יש רק אפשרות הגיונית אחת - מעמד קבע בישראל. אני קורא לך בפניה נרגשת לפתוח היום את ליבך ולקרוא לשאר חברי הוועדה להעניק לילדים ישראלים מעמד קבוע בישראל, ובכך לשמור על צביונה המוסרי של מדינת ישראל.
בברכה,
________
_______
לשר ה______ שלום רב,
רציתי לפנות אליך בנושא שחשוב לי אישית - גורלם של 1,200 ילדים למהגרי עבודה שנולדו וגדלו כאן בישראל ונתונים עדיין בסכנת גירוש. למרות שגירוש הילדים נדחה פעמיים הבעיה לא נפתרה וחרב הגירוש עדיין מונפת מעל ראשם.
מדובר ב-1,200 ילדים ישראלים לכל דבר שהוריהם הפכו ל-"לא חוקיים" רק בגלל תקנות של משרד הפנים שאוסרות על מהגרי עבודה להביא ילדים. את רוב האבות כבר גירשו ולמעשה הילדים חיים במשפחות חד-הוריות.
מדינת ישראל מנהלת במשך שנים מדיניות של "דלת מסתובבת" - עובדים זרים מגורשים ובמקומם מביאים עובדים חדשים. היחידים שמרווחים מכך הם קבלני כוח האדם שגובים אלפי דולרים מכל עובד שמגיע לארץ.
הגיע הזמן לסיים עם הדחיות החוזרות שמכאיבות ומקשות על הילדים, 1,200 ילדים ישראלים - ולהעניק להם מעמד חוקי וקבוע בארץ.
בברכה,
_________
_________
לכב' שר ה...
אני פונה אליך לקראת התכנסות הוועדה שאמורה לקבל החלטה בנוגע לילדי מהגרי העבודה.
מדובר ב 1200- ילדים, המוגדרים "לא חוקיים", שהינם ישראלים לכל דבר, העומדים בפני גירוש. במשך שנים הייתה מדיניות לא כתובה שלא מגרשים ילד ומותירים איתו את אימו. בהתאם למדניות לא רשמית זו, 1200 הילדים שנולדו בישראל נטמעו בחברה הישראלית והפכו לחלק ממנה. שפת אמם של הילדים היא עברית והם גדלים ומתחנכים במדינה. ישראל היא המדינה היחידה אותה הם מכירים ובה שהו כל חייהם. עקירתם מארץ מולדתם מהווה הגליה תרבותית וחברתית.
אני מבקש ממך לפעול להסדרת המעמד של הילדים בארץ. אמנם הגירוש נדחה כבר פעמיים אבל הבעיה לא נפתרה - ובסוף שנת הלימודים אמורים לגרש את הילדים. הגיע הזמן לתת להם מעמד קבע חוקי בארץ כדי שיוכלו להמשיך לחיות ולגדול בבית שלהם.
כבוד השר - 1,200 ילדים לא צריכים לשלם על העדר מדיניות ההגירה ברורה במדינה. הסדרת מעמד הילדים יהווה ניצחון מוסרי וחינוכי גדול שכולנו נוכל להתגאות בו.
בברכה,
_________
_________
הירשם ל-
תגובות (Atom)
