יום שישי, 1 באוקטובר 2010

אין פרפרים בכלא "סהרונים"


צילום: דן זלצר. מבט מבחוץ על אגפי כלא סהרונים

צילום: דן זלצר. ילד פליטים בכלא "סהרונים"




הפרפרים שצייר על ידי ארמס בהיותו בן 5


הפרחים שצייר על ידי ארמס בהיותו בן 5


זה למעלה משנה וחצי, למעלה מ – 500 ימים שארמס, ילד בן חמש וחצי, כלוא באוהל ברזנט מאחורי חומות גבוהות בכלא "סהרונים" באקלים המדברי הקשה שבגבול ישראל – מצרים. יחד עמו באוהל, כלואה גם אמו וכן 204 עצורות נוספות: פליטות רצח עם, מלחמות, משטרים עריצים, רעב, אונס ואלימות באפריקה. בשנה האחרונה כלוא עמו באותו אוהל גם מטאוס, ילד נוסף בן 4, ככל הנראה חברו הקבוע היחידי למשחק. כיום כלואים שם 8 ילדים נוספים, חלקם תינוקות. ילדים אלו, כמו עשרות ילדים ותינוקות נוספים שחלקו עם ארמס את האוהל במהלך השנה וחצי האחרונות של חייו, הגיעו, שהו עמו חודשים ספורים, והשתחררו ממעצר עם אימותיהם. באגף 5 באותו כלא, עצור גם אביו של ארמס. המשפחה הופרדה לאחר שעברה את הגבול ממצרים לישראל במרץ 2009. האב נשלח לאחד מאגפי הגברים ואילו ארמס ואימו, נשלחו לאגף הנשים והילדים.


ארמס לא מבין למה רק הוא ומטאוס אינם יכולים לצאת לעולם שבחוץ. ילד השוהה שליש מחייו הקצרים בין חומות גבוהות, עלול לשכוח את החיים מאחורי החומות, אבל באגף הנשים, באוהל המרכזי, ישנה תזכורת כואבת לחיים שמעבר לחומות – מכשיר טלוויזיה.

ארמס לא ביצע כל פשע ומעצרו הממושך אינו מהווה תשלום חוב לחברה. פשעו היחידי נעוץ בעובדה המצערת שאמו נולדה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. אמו של ארמס, בת 25, נולדה באתיופיה למשפחה נוצרית ממוצא אריתראי ב – 1986. מדינת אריתריאה, הוקמה רק 7 שנים מאוחר יותר. חיי האריתראים במדינת אתיופיה, במהלך שלושים שנות המלחמה שקדמו להקמתה, היו קשים ביותר, רצופי רעב, הרג וגירוש. כשהייתה אמו של ארמס בת שנה, נהרג אביה, ואמה נמלטה עמה לסודן השכנה, שם הצטרפה לקהילה אריתראית הולכת וגדלה שמונה למעלה מ – 200,000 פליטים. כל חייה של האם עברו עליה בסודן. שם גם נישאה לפליט אריתראי והביאה עמו לעולם את ארמס הקטן. יחסה הקשה של סודן לפליטים, התנכלויות השלטון המוסלמי לנוצרים והעובדה שפליטים רבים גורשו על ידי המשטר הסודני לאריתריאה ושם נעלמו במרתפים חשוכים, הביאה את בני הזוג לנסות את מזלם ולהימלט למדינה שסברו שהנה מדינה דמוקרטית ומכבדת זכויות אדם - מדינת ישראל.

המשפחה הקטנה הצליחה לחצות את הגבול המצרי, להינצל מכדורי הרובים של החיילים המצרים השומרים עליו, ולהגיע בשלום לחיילי צה"ל. משום מה סברו שכאן הסתיימו תלאותיהם. כאן, אביו של ארמס הופרד מעליהם ואילו הילד ואמו נכלאו באוהל.


ילדים ישראלים בני גילו של ארמס החלו החודש לימודיהם בגן חובה. ארמס לא. הוא החל עתה עונת חורף שנייה בכלא "סהרונים" וזאת לאחר שהשלים באוהל שבכלא שתי עונות קיץ מדברי נטול רחמים ומזגן. בחורף האחרון דיווחו אמצעיי התקשורת בישראל על גשמים, הצפות, מזג אויר קר במיוחד וסופות קשות באזור כלא "סהרונים". ארמס התגונן מהסופות באוהל הברזנט שלו.

בניגוד לפליטים רבים אחרים, אמו של ארמס דווקא הובאה בפני בית הדין לביקורת משמורת שבכלא, במועד הקבוע בחוק. הדיין ציטט בפרוטוקול את סיפור חייה, והוסיף שהדיון התקיים בתרגום לטיגרינית, שפת האריתראים, "שפה אותה דוברת המוחזקת היטב" ("המוחזקת" - מונח שהנו תאומו המכובס של "הכלואה" או "העצורה").

מאחר ובסעיף "אזרחות" רשמו נציגי רשות ההגירה: "לא ידוע", ביקש הדיין מהרשות הבהרות בנוגע לאזרחותה של האישה.

רשות ההגירה, כמו בסיפור העממי הידוע על היהודי שהתחייב ללמד את כלבו של הפריץ לשיר, אינה ממהרת: או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות... הסבלנות משתלמת. אז אמנם אף אחד לא מת, אך הדיין סיים את עבודתו בבית הדין במהלך תקופת הכליאה הממושכת וכך, לרוע מזלם של ארמס ואמו, בספטמבר 2009, הופיעו השניים בפני דיין אחר. מפרוטוקול השימוע שערך הדיין, עולה שבמחצית שנת מאסרם של השניים, אכן התפנו עובדי רשות ההגירה במקום לערוך לאם שימוע, שהוביל אותם למסקנה שהנה אתיופית.

כפי שצוין, האם אכן נולדה במדינת אתיופיה, שכן מדינת אריתריאה עוד לא הייתה קיימת בשנה בה נולדה, אך כמו אריתראים רבים אחרים, נמלטה ממולדתה בעקבות המלחמה. ניסיונותיהם הרבים של מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" להשיג את גיליון התשאול שערכו לה פקידי רשות ההגירה עלו בתוהו עד כה. לא ברור על סמך מה החליטו פקידי הרשות שהאישה הנה אתיופית. יש להניח שהיא נכשלה בבחינה בגיאוגרפיה של אריתריאה, שהרי מאז גיל שנה לא הייתה באריתריאה. ניתן לשער שהדיקטטורה המוסלמית בסודן לא טיפחה את השכלתה של הפליטה הנוצרייה והבלתי קרואה, אחת מיני רבים. מעניין כמה ישראלים, ואף המלומדים שבהם, היו מצליחים לתאר בפרוטרוט את מקום הולדתם של הוריהם, בטרם עלו לארץ.

הפקידים התעלמו מכך שלמרות שהאישה שהתה כל חייה בסודן, היא דוברת את השפה האריתראית - טיגרינית, שמרה על אורח חייה הנוצרי במדינה מוסלמית המתעמרת בנוצרים שבתוכה ואף הקימה משפחה עם פליט אריתראי ממולדתה. כמו כן התעלמו הפקידים מסיפור חייה המתועד בפרוטוקולי הדיונים של בית הדין לביקורת משמורת, סיפור עקבי, סביר והגיוני, שאף פרט לא השתנה בו במהלך חודשי המאסר הארוכים.

באותו דיון, בספטמבר 2009 מתעלם הדיין המחליף מדרישת קודמו לערוך לאם ראיון קביעת מעמד פליט ודורש מרשות ההגירה לגרש את האם מהארץ, וזאת למרות שהדרישה חורגת מסמכותו, המוגבלת לקביעת תנאי שחרור בלבד.

החודשים חולפים, "מוקד סיוע לעובדים זרים" מגיש בקשות לשחרור המשפחה, אך הבקשות אינן נענות. עוד דיין מסיים את תפקידו ודיין שלישי נכנס לתמונה. ביוני 2010, במלאות שנה ושלושה חודשים למעצר, מבקש הדיין מרשות ההגירה לעדכנו בנוגע להתקדמות הליכי הגירוש בכפייה ושואל / נוזף באם: "אני שואל אותך שוב האם את מוכנה לאתיופיה חבל לך על הזמן כאן עם ילד קטן לחיות בכלא ?" (השגיאות במקור).

אנשי רשות ההגירה סבורים שהכליאה הממושכת בתנאים כה קשים תתיש את אמו ואביו של ארמס והם יסכימו לעזוב לאתיופיה. יתכן גם שאתיופיה תסכים לקבלם וסיבותיה עמה, אך השניים, שמכירים את אתיופיה רק מסיפוריהם הקשים של האריתראים המגורשים או נמלטים ממנה, מעדיפים להמשיך ולשרוד בנפרד באוהלי כלא "סהרונים" בתקווה לזכות במקלט.

לפני חצי שנה, לאחר חודשים בהם לא הצליחו מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" לפגוש את ארמס ואמו למרות שפרטיהם הופיעו מידי שבוע ברשימות שנמסרו על ידי המוקד לשב"ס, הובאו הילד ואמו לפגישה עם המתנדבים.

ארמס הקטן, נרגש מהיציאה מהאגף לאזור חדש ובלתי מוכר גם אם בין חומות הכלא, צייר על גב ידיי ציורים בעט שלקח ממני. רק לאחר שהוחזרו הילד ואמו לאוהל, שמתי לב לכך שצייר על ידיי פרחים ופרפרים. בשליש האחרון של חייו כלוא ארמס במדבר על משטח אספלט מוקף חומות גבוהות. פרחים ופרפרים יכול היה לראות רק בטלוויזיה. לא ברור עוד כמה זמן ימשיכו אנשי רשות ההגירה להמתין "למות הפריץ או הכלב", מחזיקים את ארמס הקטן מאחורי סורג ובריח, מונעים בעדו את הזכות הבסיסית של כל ילד, להלך חופשי ולצפות בפרחים ופרפרים בגודל טבעי אם זהו רצונו.


תגובה 1:

  1. מזעזע. המדינה שלנו פשוט הולכת מדחי לדחי ואין מי שיעצור את הזוועה המוסרית. איך הפכנו לאדישים לסבלם של ילדים? כנראה שמזג אוויר בעולם הפוליטי משפיע עלינו מאד לרעה.

    השבמחק