יום שני, 4 ביוני 2012

למה בעצם אי אפשר לגרש אריתראים ?


מכתב גלוי למדינת ישראל: אריתראים אינם מהגרי עבודה

ד"ר טרישה רדאקר הפנר

אל תאפשרו לדיקטטורה גוועת להתל בכם.

האומה האריתראית בצפון מזרח אפריקה הנה אחת מיצואניות הפליטים הגדולות בעולם כיום. הסיבה העיקרית בגללה אריתראים נמלטים ממולדתם הנה "השירות הלאומי", המזוהה על ידי חוקרים, מנהיגים פוליטיים גולים וארגוני זכויות אדם כקמפיין של עבודות כפייה ועבדות. הקמפיין, שמוכר בטיגרינאית כ"ווארסאיי ייקאלו" יושם לראשונה ב-1994 ודרש באופן רשמי שישה חודשי הכשרה צבאית וכן שנת שירות למדינה לכל הגברים והנשים בגילאי 45-18, כשבודדים קיבלו פטור.

עקב סיבות שונות: המלחמה עם אתיופיה בין השנים 2000-1998, כישלון ממשלת אריתריאה ליישם את החוקה וכן משבר פוליטי ב-2011 שהביא למעצרם של מהפכנים פוליטיים, עיתונאים, מנהיגים דתיים, אישי ציבור ומפגינים, השירות הלאומי באריתריאה הפך לשירות ללא תאריך שחרור.

רוב האריתראים לבטח היו גאים לשרת את מולדתם במשך 18 חודשים. למעשה ה"ווארסיי ייקאלו" הפך את החיים באריתריאה לבלתי נסבלים. המגוייסים נלקחים מבני משפחותיהם בגיל צעיר יותר ויותר ומוחזקים בשירות הלאומי שנים ארוכות. שכרם עלוב ביותר והם אינם יכולים לתמוך בבני משפחתם או להקים משפחה משל עצמם. המתגייסים חשופים למשמעת צבאית קשה שכוללת גם יחס משפיל, לא אנושי ואכזרי. משמעות "שירות" המדינה היא לעיתים קרובות עבדות מינית לנשים צעירות ועבודה פיזית קשה במכרות לגברים. השכלה גבוהה מוקדשת לצבא בלבד. יציאה מהמדינה באופן חוקי, ואפילו לביקור קרובים, היא כמעט בלתי אפשרית עבור כל מי שאינו ילד או קשיש. עובדת הדיכוי הפוליטי באריתריאה כיום לא יכולה להיות מופרדת מהקשיים כלכליים.
דיכוי זה הוא תוצר של ההתנהלות של הדיקטטורה הנוקשה של איזיאס אפאוורקי ומפלגת "חזית העם לדמוקרטיה וצדק" (PFDJ). המשטר האריתראי משיג דיכוי פוליטי וגם גורם למצוקה כלכלית באמצעות הווארסאיי ייקאלו. על אף הסיכונים העצומים, והכאב הפיזי והרגשי הכרוכים בפרידה ממשפחה ומולדת אהובה, מאות אלפי אריתראים נמלטו ממדינתם.

עבור מדינות מקלט ראשונות ואף שניות, הלחץ על משאבים כלכליים ופוליטיים, דאגות ביטחון, וויכוחים אודות שייכות תרבותית עלולים להוות בעייה רצינית. עדיין, זה הכרחי שמדינות מארחות כמו מדינת ישראל, מדינה שהאריתראים מאמינים שתכבד זכויות אדם ופליט בעקבות ניסיונם ההיסטורי של אזרחיה, תכיר בכך שהמצב באריתריאה מיוחד בשל ההיבטים הבאים:

כמו קמבודיה תחת פול פוט והחמר רוז' וצפון קוריאה, כך גם אריתריאה עם דיקטטורה מתואמת ומערכת חוקים צבאיים שהופכת כל מי שמביע התנגדות למהפכן פוליטי שעלול להיאסר, לסבול עינויים, להאנס, ולהיות מוצא להורג ללא משפט.

בנוסף, זה עשורים שאריתריאה מקיימת עצמה באמצעות רשתות גולים ופליטי משטרים קודמים שרבים מהם לא חיו באריתריאה מאז 1993 ונותרו נאמנים לשלטון עקב טובות הנאה, הכרה, תחושת שייכות וגאווה. נאמנים אלו לשלטון מקבלים ללא כל ביקורת את תעמולת השלטון ודוחים בתקיפות את כאבם הבולט לעין של אחיהם למולדת .
מפלגת ה-PFDJ התפתחה לצד רשת מבוזרת ורחבה זו של הפזורה האריתראית. הרשת של המפלגה כוללת בכירים במפלגה, חברים מן המניין במפלגה, נאמני המשטר וה"סלייטי", המרגלים מטעמה. השגרירויות והקונסוליות האריתראיות משמשות כמרכז העצבים של רשת נרחבת זאת. את מעט הלגיטימיות שנותרה למשטר בקרב האריתראים הוא שואב מיכולתו לזכות בתמיכה כלכלית ופוליטית של הפזורה האריתראית. אלו אשר מכחישים, מגינים או בוחרים שלא להכיר במציאות הנוכחית תומכים בלגיטימיות של משטר מפלגת ה-PFDJ. אך במקרים בהם המשטר לא יכול להסתמך על תמיכה, הוא נוקט בצורות יצירתיות וזדוניות של כפייה וסחיטה פוליטית-כלכלית. כפי שמחקרי ומחקריהם של חוקרים אחרים הראו, דפוס זה התפתח בשנות השבעים וממשיך עד היום. אריתראים שהפכו גם לאחרונה לפליטים נתונים בלחצים ובהתערבות של המשטר שנועדו לשמור על השפעתו באמצעות הפחדה ומניפולציה פוליטית. המשטר מאיים, כולא, קונס ופוגע במשפחות של פליטים. פליטים או מבקשי מקלט נרדפים על ידי פעילי PFDJ אשר לעיתים כופים על הפליטים לחתום על הצהרות "חרטה" (טֵאַסה) או מכתבים ועצומות נגד החלטת מועצת הביטחון של האו"ם אשר הטילה סנקציות על אריתריאה בשל תמיכה בג'האדיסטים סומליים. תומכי המשטר מטרידים את הפליטים, מאיימים עליהם לשמור על שתיקה, וכופים עליהם לערוך "פגישות" עם שגרירים וחברי PFDJ, לעיתים לבקשת מדינת המקלט אשר לא מבינה את הסיטואציה או מאמינה בתעמולה של המשטר האריתראי כי אזרחיה אינם פליטים אלא מהגרי עבודה.

קמפיין תעמולה זה היא אחת הטקטיקות היותר-הרסניות של משטר ה-PFDJ עד היום. תעמולה זו הרסנית לא רק ביחס לאריתראים. קמפיין זה גורם למדינות המכבדות זכויות אדם להפוך לשותפות לפרקטיקות הלא-חוקיות ולא-הומאניות של המשטר האריתראי. קמפיין זה גם מערער את הבסיס של המשפט הבינלאומי הפומבי שעליו נשענת ההגנה של זכויות הפליטים.

הצהרתו של שגריר אריתריאה בישראל טספמרים טקסטה ש"אין כאן עניין פוליטי או רדיפה פוליטית, זה רק עניין כלכלי", ושמבקשי מקלט אריתראים הם "פשוט רוצים להתחמק משירות צבאי" היא חלק מאסטרטגיה מחושבת שנועדה להתל בממשלות של המדינות הקולטות פליטים ולפגוע בהגנה הבינלאומית לפליטים. המשטר האריתראי בז לעצם הרעיון של זכויות אדם, ואם קמפיין התעמולה הנוכחי יצליח, הוא יאפשר למשטר לבזות את המשפט הבינלאומי ההומניטרי והאמנות שישראל ומדינות אחרות חתומות עליהן. 

ה"הזמנה" של השגריר לאריתראים לשוב לארצם תוך הבטחות שהם לא יפגעו היא גם כן חלק מהצעד המחושב שמנצל את הסבל אותו חשים פליטים ומבקשי מקלט. הזמנה זו נועדה להסתיר את העובדה כי המשטר האריתראי חטף מבקשי מקלט ממדינות שכנות וממחנות פליטים, וכלא והעלים מבקשי מקלט שהוחזרו בכפייה לאריתריאה ממלטה, מצרים, לוב ומדינות אחרות.

תעמולה זו נבחנת לא רק בישראל. באוגנדה, פעילים של מפלגת ה-PFDJ גם כן מנסים לשכנע את משרד ראש הממשלה כי האריתראים הם "מהגרים כלכליים" ומעודדים אריתראים לחזור לביקור באריתריאה. אין ספק שיהיו אנשים שיוכלו לבקר באריתריאה מבלי להפגע: המשטר לא יפגע בכמה מהם על מנת לערער את הממצאים של חוקרים, עדותיהם של מבקשי מקלט אריתראים, הביקורת של ארגוני זכויות אדם, והחשש של הקהילה הבינלאומית, שבא לידי ביטוי בקביעה של נציבות הפליטים של האו"ם כי אין להשיב פליטים אריתראים למולדתם בשום פנים ואופן.

התעמולה המתארת פליטים אריתראים כ"מהגרי עבודה" היא תוצר של קמפיין שיטתי ומבוזר גיאוגרפית המופעל על ידי מערך דכאני של משטר ה-PFDJ אשר המפלגה טרחה לטפח במשך עשורים. קמפיין שיטתי זה פועל במספר דרכים: הוא מסווה את הברוטאליות של המשטר האוטוריטרי באריתריאה והעבדות של השירות הלאומי מהאריתראים הנאמנים למשטר אשר מאמצים ומקדמים את התעמולה של המשטר. הקמפיין מנצל את הפחדים של מדינות המקלט מזרם של פליטים על ידי הכחשה של הבסיס הפוליטי לגלייתם של הפליטים והצגתם כ"מהגרים כלכליים". קמפיין זה שם ללעג את העיקרון המרכזי של דיני פליטים של אי-החזרה (non-refoulment) ומהתל במדינות המקלט כך שהן יפרו את העיקרון הזה, בניגוד למחוייבותן למשפט הבינלאומי. קמפיין זה חותר תחת ממצאים אמפיריים של אקדמאים וחוקרים מארגוני זכויות אדם, וסותר את אינספור העדויות של קהילת הפליטים האריתראית. בשורה התחתונה, קמפיין זה תוקף את היסודות של משטר המקלט עצמו. קמפיין זה הוא נדבך באסטרטגיות המתפתחות והמסתגלות של המשטר האריתראי לשלוט באזרחי אריתריאה – בכל מקום שיהיו – באמצעות הפחדה וכפייה שמוסווים כנדיבות של המשטר וקריאה פטריוטיות.

מדינות וממשלות כמו ישראל – אשר כביכול מאמינות בעקרונות הבסיסיים של זכויות אדם וכבוד, מאמצות נורמות דמוקרטיות ואת שלטון החוק, מבטיחות את זכויותיהן של אזרחיהם, אשר לאורך ההיסטוריה קיבלו גולים ופליטים בתוכן – אל תתנו למשטר האריתראי להוליך אתכן שולל. אל תשתפו פעולה עם משטר אכזרי וערמומי אשר אזרחיו פונים אליכם בבקשה להגנה. האריתראים אינם מהגרי עבודה, והם גם לא "משתמטים" מגיוס או עריקים מהצבא. הם באמת ובתמים פליטים אשר באופן ברור ביותר זכאים להגנה הבסיסית תחת המשפט הבינלאומי, הגנה אשר נשללה מהם במולדתם.

ד"ר טרישה רדאקר הפנר היא פרופסור עמית לאנתרופולגיה באוניברסיטת טנסי בארצות הברית. ד"ר הפנר היא מומחית בענייני אריתריאה באמנסטי אינטרנשונל, נציבה בוועדה הבינלאומית לפליטים אריתראים, ומנהלת המידע האחראית על אריתריאה ברשת הפליטים Fahamu. היא הסופרת של of Soldiers, Martyrs, Traitors, and Exiles: Political Conflict in Eritrea and the Diaspora (University of Pennsylvania Press, 2009) והעורכת של Biopolitics, Militarism, and Development: Eritrea in the Twenty-first Century (Berghahn Books, 2009) ומספר רב של מאמרים בנוגע לאריתריאה. היא בצעה מחקר עם אריתריאים במשך יותר מ-15 שנים באריתריאה, אתיופיה, האיחוד האירופי וצפון אמריקה.


תורגם מאנגלית על ידי אליזבט צורקוב

יום שבת, 19 במאי 2012

כאלפיים פליטים, נשים וילדים כלואים, מעונים ומתים במחנות המבריחים בסיני - עד מתי ?


משפחות השבויים בסיני בפגישת החירום, 18.05.2012
פליט אריתראי שהוחזק במשך שמונה חודישם במחנה עינויים בסיני, 17.05.2012


הקהילה האריתראית בישראל כינסה היום פגישת חירום. העילה לפגישה: קרוב למאתיים מבני הקהילה שנמלטו מחיי עבדות ורדיפה באריתריאה למחנות פליטים בסודן ובאתיופיה, נחטפו על ידי מבריחים למדבר סיני, שם נכלאו במחנות עינויים וצווו להתקשר לבני משפחותיהם הגולים ברחבי העולם ולבקש מהם כופר עבור שחרורם.

לפגישה בתל אביב הגיעו למעלה ממאה בני משפחה שיקיריהם מתקשרים אליהם מהמדבר וזועקים לעזרה. המבריחים מענים את השבויים בעודם מתקשרים לבני המשפחה על מנת שאלו ישמעו את זעקות הכאב וימהרו להשיג את עשרות אלפי הדולרים אותם מבקשים המבריחים ככופר.

ביקשתי הזדמנות לדבר עם בני המשפחות ההמומים ולעדכן אותם בעובדות הקשות בטרם יחליטו על צעדיהם: הבהרתי שמאז 2009 פעילי המוקד פוגשים בכלא ומחוצה לו את ניצולי העינויים בסיני. תחילה היו אלו הנשים שהוחזקו על ידי המבריחים לצורך מתן שירותי מין ובסופו של דבר שוחררו תמורת תשלום כופר של אלפי שקלים בודדים. כשנה מאוחר יותר, גילו המבריחים את הפוטנציאל הטמון בשחרורם של הפליטים רק תמורת כופר כספי. בשנים שחלפו מאז טיפס ועלה סכום הכופר מאלפים בודדים לארבעים ולאחרונה אף לשישים אלף דולרים לאדם. סיפרתי שכיום כלואים במחנות עינויים בסיני כאלפיים אריתראים, כולל נשים וילדים ושכל סכום שמשולם עבורם מאדיר את כוחם של המבריחים שרוכשים עוד נשק ומשחדים עוד גורמים במצרים שעשויים היו לפגוע בעסקיהם המשגשגים. סיפרתי שלהערכת הארגונים לפחות עשרים אחוזים מפליטי אריתריאה נמכרים למחנות העינויים הללו. שבמהלך השנים, רבים מאלו ששולם עבורם הכופר, נהרגו ב"תאונת עינויים", או ש"נמכרו" למבריח אחר שדרש עבורם סכום כופר נוסף. לעומתם, רבים שלא היה מי שישלם עבורם, הצליחו לברוח מהמחנות או אף שוחררו לאחר שהמבריחים הבינו שבאמת אין מי שישלם עבור שחרורם.

סיפרתי להם על בחור אריתראי שפגשתי רק כמה שעות קודם לכן, בבית חבר משותף.  הבחור, נמלט מאריתריאה כבר לפני שנה, אך לישראל הגיע לפני שלושה שבועות בלבד. הוא נמלט לסודן מתוך כוונה להתגורר עם דודתו בקאסלה, אך יחד עם עשרה פליטים נוספים, נחטף משם באיומי נשק על ידי מבריחים משבט הרשייאדה. הוא הועבר למחנה עינויים בסיני, שם היה כלוא יחד עם למעלה ממאה פליטים נוספים, במשך שמונה חודשים כשידיו ורגליו קשורות ועיניו מכוסות בפיסת בד. הבחור הוכה, כמו שאר הפליטים, במקלות. נזרקו עליו ועל חבריו שקיות ניילון בוערות שהותירו כוויות קשות בגופותיהם, כל זאת במטרה לגרום להם ליצור קשר טלפוני עם יקיריהם ולשכנעם לשלוח אלפי דולרים למבריחים, ככופר לשחרורם. תחילה ביקשו המבריחים 5500$ ולאחר שהגיע הכסף, ביקשו עוד 15,000$ שהפכו עד מהרה ל – 30,000$. מעת לעת נלקחו פליטים מהקבוצה. לאחר מספר חודשים נותרו עמו 47 פליטים. מידי יום קיבלו עבור כולם שני בקבוקי מים של שני ליטר, אותם אמורים היו לחלוק ביניהם וכן פיתה אחת לאדם מידי יומיים שלושה. במהלך התקופה, 14 מחבריו למחנה לא עמדו בעינויים, ברעב ובצמא ומתו. שבעה חודשים לקח לקרובי משפחתו של הבחור בישראל וברחבי אירופה לגייס את הסכום האדיר ולשולחו למבריחים. על אף שמלוא הסכום שולם, הוחזק הבחור בשבי חודש נוסף כשהוא שורד אך בקושי בתנאי הרעב והצמא הקשים. רק בסוף אפריל 2012, שוחרר הבחור יחד עם עוד תשעה פליטים והותר להם לנסות לחצות את הגבול. על אף שמזלם שיחק להם והחיילים המצרים לא ירו בהם למוות, כפי שהם נוהגים לעשות לעיתים קרובות, שניים מהם לא עמדו בתלאות הדרך וגופותיהם נותרו במדבר. כשהתמוטט הבחור בצד הישראלי של הגבול, הובהל לבית חולים סורוקה, שם אושפז לשבוע וחייו ניצלו.

צילמתי את הבחור אתמול, 22 ימים לאחר ששוחרר ממחנה העינויים בסיני. בנוסף לכוויות הקשות על גבו, סימני חודשי הרעב הארוכים עדיין ניכרים בגופו הכחוש.

אחת הנשים הצעירות בקבוצה חיבקה אותי בדמעות וסיפרה שאחותה, עוד לא בת עשרים, כלואה במחנה. המבריחים מבקשים עבור שחרורה 25,000$. הצעירה הגיעה לישראל רק לפני שנה. הסכום הנדרש לשחרורם של כל השבויים בקבוצה עולה על 8,000,000 $ וברור לה שלא יהיה לה מהיכן לגייס את הכסף. אחותה בכלל לא התכוונה להגיע לישראל, היא מספרת. גם היא נחטפה ממחנה הפליטים ומצאה עצמה בסיני בניגוד לרצונה.  
    
עוד אנו מדברות ואחד השבויים מתקשר מסיני לאחיו שנמצא עמנו. הוא מספר לאחיו שנודע למבריחים בסיני על פגישתנו ועל מנת להביע את מורת רוחם, הם שורפים עכשיו את השבויים. קריאות כאב, בהלה וחוסר אונים נשמעות מבני המשפחות בקהל. עד מתי ?

סיגל רוזן
רכזת פעילות ציבורית
מוקד סיוע לעובדים זרים

יום רביעי, 2 במאי 2012

גם משטרת ישראל רוצה נתח ממאות המיליונים שמשקיעה הממשלה במימון המאבק בפליטים - וכל האמצעים כשרים


"מבקשי המקלט מעורבים ב - 40% מהפשיעה" מדווחת הבוקר הכתבת הדס שטייף, היישר מתוך דיון במשרדו של השר לבטחון פנים. מגוף הכתבה אנו למדים שצמרת המשטרה מדווחת לשר שבארבעים אחוזים ממקרי הפשע בתל אביב - מעורבים מבקשי מקלט. אכן נתון מזעזע, אך לא מזעזע כתהומות השקר אליהם מוכנים לגלוש בכירי משטרת ישראל במאמץ לנגוס גם הם מתקציבי הענק שמקדישה הממשלה למלחמת החורמה בפליטים האפריקאים.

נתוני המשטרה היבשים כפי שהוצגו על ידה בדיון וועדת עובדים זרים בכנסת ביום 19.03.2012 מעלים שאחוז הפשיעה בקרב הזרים בשנת 2011 עמד על 2.24% (1223 תיקים פליליים חלקי 54,497 זרים). נתון זה מעט גבוה מאחוז הפשיעה בקרב הזרים עליו דיווחה המשטרה למרכז המידע והמחקר של הכנסת בשנת 2010 (2.04%) אך נמוך מאחוז הפשיעה עליו דיווחה בשנת 2009 (2.4%).

טרם פורסמו נתוני 2011 ביחס לפשיעת ישראלים, אבל מנתוני המשטרה שנמסרו למ.מ.מ. עולה שבשנת  2010 הפשיעה בקרב הישראלים עמדה על 4.99%. משמעות הנתון הנה שהפשיעה בקרב הישראלים במדינת ישראל רווחת פי שתיים יותר מהפשיעה בקרב האפריקאים. מפקד מרחב יפתח, טען השבוע בדיון בוועדת עובדים זרים בכנסת שריכוזי האפריקאים בתל אביב הם הגורמים לעלייה חדה בפשיעה דווקא בעיר תל אביב, אך דו"ח מרכז המידע והמחקר של הכנסת מציין: "על פי נתוני פשיעה 2010, כנגד אחד מכל 15.9  תושבי תל אביב נפתח תיק, אך רק כנגד אחד מכל 96 (לפי 17,000) מהמסתננים ומבקשי המקלט בתל אביב נפתח תיק".[1] 

התנהלות הרשויות: מניעת אשרות עבודה מהפליטים, מניעת גישה להליכי המקלט, ואיומים באמצעיי התקשורת כי נמצאה מדינה אפריקאית שמוכנה לקחת אותם, עלולה לדחוף יותר ויותר פליטים לזרועות הפשע. עד שזה יקרה, מטעים ראשי המשטרה את התקשורת לחשוב שכל אפריקאי הוא פושע, והמצאותם של עשרות אלפי פושעים אפריקאים בינינו מצדיקה הקצאת תקציבי עתק נוספים למשטרה.

אין ספק שקשיים אדירים עומדים בפני משטרת ישראל בהתמודדותה עם פושעים שאינם מוכרים לה ואשר דוברים שפות שונות ומשונות. כמו כן, אין ספק שקיימים פושעים גם בקרב הפליטים ומספרם ילך ויגדל אם תמשיך המדינה במדיניותה. מסיבות אלו, על משטרת ישראל להשקיע את משאביה המוגבלים בניסיון למגר את הפשיעה הקיימת. זאת במקום להציג נתוני פשיעת זרים שנאספו באמצעות שידול פליטים לגניבה: השארת ארנקים פתוחים ותפוחים ברחובות התחנה המרכזית ותיקים נטושים על חוף הים בניסיון לפתות פליטים לגנבם. קריאת שתי כתבות שפרסם בעיתון "הארץ" הכתב יניב קובוביץ', בפברואר וכן באפריל השנה, על סמך שיחות עם אנשי משטרה, יוצרת את הרושם שהמשטרה שכחה את תפקידה: במקום להילחם בפשע, היא יוצרת אותו ומתעדת בכפייתיות את יצירותיה בסטטיסטיקות מפוקפקות ודיווחים על תסריטי אימה.

דיווחים בלתי אחראיים אלו של ראשי המשטרה לתקשורת, המעצימים את נתוני הפשיעה בקרב הזרים, הם הגורמים לתושבי השכונות להאמין שכמעט כל אפריקאי שמתהלך ברחוב, הנו פושע. אמונה זו, בצירוף העובדה שרחובות שכונותיהם מלאים באפריקאים, מביאה את תושבי השכונות למסקנה הכואבת כי הרשויות מפקירות אותם לגורלם, מסקנה שעלולה להביא תושבים נוספים לקחת את החוק לידיים מתוך אמונה שהנם מגנים על חייהם וחיי משפחותיהם.


[1] http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02625.pdf, עמוד 5. 



יום שישי, 27 באפריל 2012

כואב

משמרת המחאה נגד השלכת בקבוקי התבערה היום
פליטים מתושבי השכונה מביטים בנו מהצד השני של הכביש

  


















כאב לי הבוקר כששמעתי שמישהו חש שנאה מספקת כלפי הפליטים, על מנת שיוכל להשליך בקבוקי תבערה לעבר בתיהם הצפופים ואף לעבר גן ילדים בשכונת שפירא באישון ליל. 


כאב לי בצהריים במשמרת המחאה שכוונה נגד אנשי הציבור שבדברי הבלע וההסתה יתכן והביאו למעשה הנפשע הזה, אך התפרשה בטעות כמחאה נגד תושבי השכונה המתנגדים למגורי הפליטים במקום, תושבים שמצוקתם הנה מצוקה אמיתית שאסור להתעלם ממנה.


כאב לי שמצלמות התקשורת בחרו להתמקד בתושבי השכונה שזעקו את מצוקתם והפנו אצבע מאשימה כלפי הפליטים במקום להבהיר שהאשמה היא הממשלה שמדיניותה היחידה הינה התעמרות בפליטים והפקרת תושבי שכונות דרום תל אביב.

כאב לי לראות את הפחד האמיתי בעיניהם של כמה מתושבי שכונת שפירא, שסיפרו לנו שבנותיהם מפחדות לצאת לבדן לרחוב מאימת הפליטים האפריקאים. כמה נורא זה לחוש שאינך בטוח בביתך שלך.


כאב לי שבמקום לנסות ולהכיר את שכניהם האפריקאים, אפשרו תושבי שכונת שפירא לפוליטיקאים ועסקנים, בעלי מניעים זרים, לשקר להם אודות אחוזי הפשיעה הגבוהים בקרב הפליטים.


כאב לי שהיו בינינו שלא השכילו להבחין שרב הדברים שהוטחו בנו לא נבעו מגזענות, אלא מאימה אמיתית ואמונה כנה (גם אם מנוגדת לנתונים) שהפליטים האפריקאים הנם פושעים ואנסים.


כאב לי שרבים מהפליטים שנקלעו למקום משום שזו שכונת מגוריהם, בחרו להתבונן בנו מצידו השני של הכביש, חוששים מנקמת השכנים או אולי המשטרה.


כאב לי כשנער, שהוא והוריו מהגרי העבודה, קיבלו מעמד חוקי לפני חמש שנים בעקבות מאמצינו האדירים, חלף היום על פנינו עם שניים מחבריו הישראלים, חטף מידיה של אחת המפגינות את השלט הקורא להגן על הפליטים וקרע אותו לחתיכות קטנות לקול צהלות חבריו.


אבל הכי כאב לי כשגיליתי שמשטרת ישראל מעזה להעלות את הסברה שמעשה הזוועה, שעלול היה להסתיים במותם האכזרי של פליטים, ילדים ותינוקות שביקשו למצוא מקלט בישראל, יתכן והיה סתם "מעשה קונדס של נערים".

יום שבת, 7 באפריל 2012

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם – גם אם הוא עובד רשות ההגירה הישראלית


סימני עינויי המבריחים במצרים על גבו של פליט שהצליח להגיע לישראל

אמש ישב רב רובו של עם ישראל, הסב אל שולחן הסדר וקרא בהגדה של פסח. ניתן להניח שגם ראשי רשות האוכלוסין והגירה במשרד הפנים קראו בהגדה. גם שר הפנים וראש הממשלה קראו בה. בעודי קוראת את הפסוק "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם" לא יכולתי להימנע מלשאול את עצמי: על מה חשבו כל אלה כשקראו את הציווי המחייב אותנו לחוש כאילו אנו עצמנו יצאנו ממצרים, מבית עבדים? אני רוצה לקוות שהם לפחות זעו בכיסאותיהם באי נוחות. אני רוצה לקוות שעננה חלפה על פניהם כשנזכרו כיצד הם מתעמרים ומכבידים ידם על אותם פליטים שנמלטו אלינו דרך מצרים מחיי עבדות בצבא מולדתם אריתריאה, לעיתים מעינויים קשים במדבר סיני, עינויים שיש להניח שאפילו אנשיו של פרעה לא השכילו להמציא. 

הדו"ח האחרון של משרד המדינה האמריקאי בנושא זכויות אדם מפרט את הפרות זכויות האדם באריתריאה על פני 34 עמודים וקובע שמתבצעים במדינה בין השאר "מעשי הרג בניגוד לחוק על ידי רשויות המדינה, עינויי אסירים המסתיימים לעיתים במוות, תקיפה ועינויים של עריקי השירותי הלאומי, תנאי מאסר קשים ומסכני חיים, מעצר שרירותי, כולל של עריקים ובני משפחותיהם"...

סגן שר החוץ הישראלי, דני איילון, אמר לפרוטוקול הכנסת: "באריתריאה יש שם שלטון שמוגדר על-ידי כל הקהילה הבין-לאומית כשלטון שלא שומר על זכויות אדם, ומי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות."

כשצעירי אריתריאה מצליחים להימלט לאתיופיה או לסודן בניסיון נואש למצוא מקלט מהמשטר האכזרי וחיי העבדות במדינתם, רבים מהם נחטפים על ידי מבריחים למחנות עינויים בסיני שם הם מעונים, לעיתים קרובות מידי למוות, בניסיון לגרום לקרובי משפחותיהם במדינות השבעות במערב לשלם עשרות אלפי דולרים ככופר לשחרורם.

באופן מפתיע, בנחישותם לחיים בעלי ערך, מצליחים אריתראים לא מעטים לשרוד את תלאות הדרך ואת כדורי החיילים המצרים עד שהם מוצאים את חיילי צה"ל האוספים אותם מהגבול אל כלא סהרונים. לטענת רשות האוכלוסין וההגירה, שהו במרץ 2012 בישראל 58,088 "מסתננים". מתוכם, 32,797 איש המהווים 56%, היו אזרחי אריתריאה.

מאחר ורשות ההגירה, בנסותה לזרוע היסטריה ובהלה בציבור הישראלי עם המספר 58,088, מתעלמת מאלפי "מסתננים" שהנם מגרשת מידי שנה, ומאחר ואת האריתראים היא עדיין נמנעת מלגרש, הרי שיש להניח שאחוז האריתראים בקרב מבקשי המקלט בישראל הרבה יותר גבוה מ – 56%.

ומדוע אריתראים אינם מגורשים ? משום שכפי שכבר ציטטנו את סגן שר החוץ שלנו: "מי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות" ויש גבול שאותו אף רשות ההגירה נמנעת מלחצות.

אז מה בכל זאת עושה רשות ההגירה עם כל אותם פליטים אריתראים ? כלום. פקידיה טוענים שאין טעם לבדוק את בקשות המקלט שלהם כי "למה לבדוק אם ממילא לא ניתן לגרש אותם?"

כאלף מבקשי מקלט מאריתריאה שנכנסו לישראל עד שנת 2007 ואשר נבחרו באופן שרירותי למדי, מחזיקים באשרת עבודה אמיתית מסוג ב'1 המאפשרת להם לעבוד כחוק. מספרם של אלו הולך ומתכווץ עם השנים. למעלה משלושים אלף פליטי אריתריאה האחרים, מחזיקים במעמד של "משוחררים בתנאים מגבילים" (אשרת 2א5) כאשר צו הגירוש שהוצא נגדם, תלוי ועומד ומצפה למימוש ברגע שהנסיבות יאפשרו זאת. האשרה שבידיהם אינה מאפשרת עבודה כחוק ומחודשת או לא, על פי שרירות ליבם של הפקידים בלשכות.

מעת לעת נחרדים הפליטים האריתראים לשמוע ולקרוא באמצעי התקשורת בארץ ובעולם על כוונות מדינת ישראל לגרשם למולדתם או למדינה אפריקאית כזו או אחרת. ליבם קופא כשהם שומעים וקוראים על חוקים המאפשרים את כליאתם לתקופות ממושכות ועל מתקני כליאה ענקיים בהם יאוכלסו עד ש"יבחרו" לשוב למרתפי העינויים המחכים לעריקי הצבא באריתריאה. הם מבועתים ומתכווצים בניסיון שווא לצמצם את נוכחותם הבלתי קרואה, כשהם מתוודעים להסתה הבלתי פוסקת נגדם ולהאשמות השווא של מקבלי ההחלטות הטוענים שנתוני הפשיעה עלו בעטיים.

דו"ח יחידת מבקשי המקלט של רשות האוכלוסין וההגירה מלמד שבשנת 2011 קיבלו בישראל 8 בני אדם מעמד פליט וזאת מתוך 990 בקשות מקלט שהוגשו ליחידה.

באותה שנה נכנסו לישראל 10,640 אריתראים. גם אם לא כולם ידעו לומר זאת בשפה המובנת לפקידי רשות ההגירה, וגם אם הצליחו להבהיר שבאו לעבוד בישראל, הרי שאם נאמין לסגן שר החוץ שלנו, ניתן להניח שלכולם הייתה כוונה לבקש מקלט בישראל. כיצד אם כן טוענת הרשות שרק 990 בקשות הוגשו? התשובה טמונה בעובדה שבניגוד למחויבותה החוקית, רשות ההגירה אינה מאפשרת לאזרחי אריתריאה להגיש בקשות מקלט. הגישה למערכת המקלט הישראלית חסומה בפניהם.

אז מי הם, אותם 990 "מבקשי מקלט" ?
חיים אפרים, מנהל יחידת מבקשי המקלט ברשות האוכלוסין והגירה מסביר בכתבה בעיתון "הארץ" ש"יש גם מקרים רבים של עובדים זרים שסיימו את פרק הזמן המותר לעבודה בישראל, ומגישים בקשה כדי לקבל עוד כמה חודשים".  אכן, המציאות מלמדת שמהגרי עבודה רבים, שעקב המדיניות הכובלת אותם למעסיקיהם מאבדים את מעמדם החוקי עם פטירת המעסיק, עושים שימוש פסול בהליכי המקלט על מנת להאריך את שהותם בישראל באופן שיאפשר להם להמתין למשכורתם האחרונה ולמימוש שאר זכויותיהם. אחרים הנם מהגרי עבודה, בעיקר ממערב אפריקה, שטעו לחשוב שיוכלו לעבוד בישראל. רשות ההגירה בוחרת לבדוק את בקשות הסרק הללו משום שאת מגישיהן ניתן לגרש בזריזות ועל נקלה בעוד שאת האריתראים לא ניתן לגרש. התמקדות בבקשות הסרק היא המאפשרת לשר הפנים שלנו לטעון באמצעי התקשורת ש"צריך לזכור שהפליטים מהווים רק 0.01% מכלל המסתננים" ולראש הממשלה להוסיף ולומר ש"בדקנו כמה מהם פליטים – והתברר לנו שפחות מפרומיל מוגדרים כפליטים".

בעוד הדו"ח האחרון של נציבות הפליטים של האו"ם מלמד שאחוז הכרה במבקשי מקלט כבפליטים עומד על 41% באוסטרליה, 38% בקנדה,  27% בארה"ב, ו – 16% בגרמניה, ישראל מתהדרת ב – 0.8% הכרה וגם אחוז זה מוטה קשות לטובתה שכן רב רובם של הפליטים השורדים בה, מנועים מגישה ליחידה הבודקת בקשות מקלט.

222,460 אריתראים חיפשו מקלט ברחבי העולם בסוף שנת 2010. אחוז ההכרה העולמי באריתראים כבפליטים, העומדים בתנאים המחמירים של האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, הנו גבוה ביותר ועומד על 84%. בישראל לא הוכר אף פליט שנמלט מאריתריאה.

ניסיונות שנעשו לאחרונה לברר את מדינות אזרחותם של אותם שמונה פליטים ברי מזל בהם הכירה רשות ההגירה בשנת 2011 עלו עד כה בתוהו. יש להניח שלא משום שקשה לפקידי הרשות לעבד את הנתונים, אלא משום שהם מעדיפים שלא נדע. הם מעדיפים שלא נדע שגם השנה אף אריתראי לא הוכר כפליט בישראל.

הם מצפים שנאמין שבעוד סגן שר החוץ שלנו מבהיר ש"מי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות" ובעוד 84% מהם מוכרים בעולם המערבי כפליטים, הרי שלישראל "מסתננים" דווקא אריתראים מחפשי עבודה בלבד. ואם נציבות הפליטים של האו"ם אינה מאפשרת לרשות ההגירה לגרש אותם בכוח, הרי שהדרך לגרום להם לעזוב, הינה באמצעות התעמרות והכבדה עליהם עד שאולי יבחרו לשוב למרתפי העינויים באריתריאה.  

מזה שנים שמהלכים עלינו אימים: "מיליון מסתננים בדרך לישראל" ! אם ההיסטריה והדמגוגיה היו אמת, הרי שגם מספרי ה"מסתננים" המנופחים שמפיצה בכל הזדמנות רשות ההגירה היו כאין ואפס אל מול פני המציאות.

מקבלי ההחלטות ברשות ההגירה מבצעים את מדיניותה של ממשלה ערלת לב, שההצדקה היחידה למעשיה הינה שאיננה מבינה שהיא לוקה בתסמונת הילד המוכה, ההופך להורה מכה: אומה שסבלה עבדות ועינויים, רואה עצמה רשאית להסב כל אלה לאחרים. לכל אלה הקוראים בהגדה וחוגגים את חג החירות, הקשיבו לדברים "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם". הפסיקו את ההתעמרות בפליטי העבדות מאריתריאה. אל תקשו את לבכם.

יום ראשון, 1 באפריל 2012

דברים שאמרתי מהלב לקהילה הגנאית


מעלה כאן את דבריי בארוע בבית דני, להכתרת המנהיגים החדשים של ארגון הקהילה הגנאית בישראל. אולי לא מקובל לכתוב דברים דווקא לאחר שהנם נאמרים, אך התסכול מכך שלמרות הרמקול, דבריי הלא מתוכננים לא נשמעו, הביא אותי להעלותם על הכתב. ממילא בשפת אימי הם לבטח יישמעו טוב יותר. ולמה לא נשמעו דבריי באולם הגדול העמוס משפחות גנאיות לבושות במיטב המחלצות? משום שמסתבר שצברים ממוצא גנאי, הופכים לאחר מספר שנות חיים בישראל לילדים רעשניים לא פחות מילדים צברים ישראלים סטנדרטיים. 

ואלו הדברים שאמרתי:

"כשהאחות סלומה מסרה בידי את ההזמנה לאירוע ההכתרה, הנחתי שצפוי לי אירוע מרגש, אך לא הערכתי עד כמה מרגש הוא יהיה: פגשתי כאן היום מכרים ומכרות שלא ראיתי חמש ואף עשר שנים ולא ידעתי אם הם עדיין בינינו.

כשהקמנו את "מוקד סיוע לעובדים זרים" ב - 1998, הקהילה הגנאית הייתה הגדולה ביותר מכל הקהילות האפריקאיות בישראל. באותן שנים היו חברים מרכזיים בארגון שלנו שני מנהיגים גנאים והכרנו כמעט אך ורק את המנהיגים והכמרים מבני הקהילה. עם הקמתה של מנהלת ההגירה, בשנת 2002 , נעצרו וגורשו בבת אחת רב רובם של מהגרי העבודה מאפריקה, שצבע עורם הסגיר מיד את "אי חוקיותם". נותרו נשים רבות, לעיתים בהריון מתקדם, כשהן מטופלות בילדים קטנים ונטולות כל מקור פרנסה. 

בשנים 2002 - 2004 הובהלתי ללוות לחדר הלידה לא מעט נשים גנאיות ש"מוקד סיוע לעובדים זרים" לא הצליח למנוע את גירוש בעליהן מהארץ בימים שלפני הלידה. במהלך הלידות הראשונות בהן נכחתי, כשתרגמתי עבור צוות בית החולים, בדרך כלל יוצאי חבר העמים שלא דיברו אנגלית, אחזה בי חרדה עזה. חרדתי מהצפוי לאותן נשים שאינן מסוגלות אפילו לתקשר עם צוות בית החולים והן נאלצות לחזור, עם תינוק קטן, לבית ריק, שבו חיכה לעיתים פעוט נוסף או שניים, ללא יכולת לצאת מיד לעבודה, וללא כל תמיכה כלכלית ואמצעיי פרנסה. 

כשהבאתי את אותן נשים לביתן, הופתעתי למצוא שם תמיד נשים גנאיות אחרות, עוסקות בניקיון או בבישול. בביקוריי הבאים, תמיד נמצאו נשים נוספות מסייעות לאם הטרייה ברחיצת התינוק, בעבודות ניקיון ובישול. גם דברי מזון וחפצי תינוק הופיעו בבית יש מאין.     

עם השנים, הקשר עם רב הנשים נותק ושמחתי עד מאד לראותן, זו אחר זו, באוגוסט 2010, במשרד הפנים. שמחתי לגלות שהילדים שבאו בנוכחותי לעולם, כבר לומדים בבית ספר ישראלים, עומדים בתנאי החלטת הממשלה ומשרד הפנים נאלץ לקלוט את בקשותיהם למעמד חוקי. 

בקרוב, אם משרד הפנים לא יצליח למצוא פגם כלשהו בבקשתם, על אף שנה ומחצה של חיפושים, כל אותן נשים וילדים יזכו במעמד חוקי בישראל ובסופו של דבר גם באזרחות ישראלית. 

אני מאמינה שלולא הסולידריות הנדירה והראויה להערצה של בני הקהילה הגנאית בישראל, רבות מאותן נשים וילדיהן לא היו איתנו היום. 

אני מקנאה בסולידריות שלכם, מעריצה את יכולתכם כקהילה לשמר אותה גם בזמנים הקשים והרעים ביותר ומקווה שתמשיכו לשמור עליה במסגרת הארגון המתחדש בימים אלו. כולי תקווה שעתה, כשאתם נשארים עמנו, אולי נשכיל גם אנו הישראלים ללמוד מכם ולהיזכר מהי סולידריות".  

יום ראשון, 19 בפברואר 2012

אסירה בת שלושה חודשים


התינוקת בתמונה מימין, בילתה 11 ימי מעצר באוהלי כלא סהרונים שעל גבול מצרים ויש להניח שמספר ימי מעצר נוספים במוצבי עוצבת אדום, בטרם הועברה עם אימה לאוהל בכלא סהרונים. עם שחרורה ממעצר, הונפק עבורה המסמך המופיע מעל: "אישור שהיית אסיר בבית סוהר".

ומשום מה הפכה התינוקת לאסירה משוחררת בגילה הקט ? 

משום ש"הסתננה" לישראל דרך הגבול המצרי, קשורה היטב לגב אימה. האם, ילידת אריתראה נמלטה ממולדתה על מנת להינצל משירות צבאי ללא תאריך שחרור. השירות הצבאי באריתראה אינו דומה לשירות הצבאי בישראל, או בכל מקום אחר בעולם. נשים מאריתריאה שנמלטו לישראל מספרות כי במהלך שנים ארוכות של עבדות בצבא, נאסר עליהן להביא לעולם ילדים. באריתראה, אסור היה לתינוקת שבתמונה להיוולד. עם זאת, מפקדים בצבא יכולים לכפות על נשים תחת פיקודן לקיים עמם יחסי מין. לדבריהן, על הנשים נאסר להתנגד לכך. 

הדו"ח האחרון של משרד המדינה האמריקאי בנושא זכויות אדם מפרט את הפרות זכויות האדם באריתריאה על פני 34 עמודים וקובע שמתבצעים במדינה בין השאר "מעשי הרג בניגוד לחוק על ידי רשויות המדינה, עינויי אסירים המסתיימים לעיתים במוות, תקיפה ועינויים של עריקי השירותי הלאומי, תנאי מאסר קשים ומסכני חיים, מעצר שרירותי, כולל של עריקים ובני משפחותיהם"...
בדיון שנערך ב – 31.10.2011 בוועדת הכנסת לבחינת בעיית העובדים הזרים אמר סגן שר החוץ, דני איילון: "באריתראה יש שם שלטון שמוגדר על-ידי כל הקהילה הבין-לאומית כשלטון שלא שומר על זכויות אדם, ומי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות"

כל אלו הביאו לכך שלמעלה מ - 200,000 אריתראים נמלטו ממולדתם, רובם מבקשים מקלט במדינות השכנות.

כ - 30,000 אריתראים הצליחו במהלך השנים להגיע לישראל על אף הקשיים והעינויים שבדרך. ביניהם התינוקת ואימה.

בינתיים, התפוסה מלאה בכלא סהרונים ופעוטות כמותה משוחררות עם אימותיהן על פי חוק הכניסה לישראל תוך זמן קצר. מדינת ישראל שוקדת עתה על הוספת 10,400 מקומות כליאה ל - 2000 מקומות הכליאה הקיימים בכלא סהרונים. אז, פעוטות כמו זו, יוחזקו במעצר מנהלי ללא משפט באוהל במדבר (עם 2.4 מטר רבוע למחייתן ורווחתן) למשך שלוש שנים לפחות, כפי שמחייב החוק למניעת הסתננות שנכנס בינואר 2012 לתוקף. פעוטות שהוריהם נמלטו מרצח העם בדרפור לעומת זאת, יוחזקו שם ללא אפשרות שחרור, ללא הגבלת זמן, משום שהגיעו ממדינה בה מתקיימת פעילות עוינת לישראל וזאת גם אם להם אין כל קשר לפעילות זו.

כשמביטים ב"אישור שהיית אסיר בבית סוהר" הנושא את תמונתה של תינוקת קטנטנה, מתקשים להאמין שמדינת ישראל באמת כולאת תינוקות. בקרוב אישור שכזה יהיה נדיר, שכן התינוקות הקטנטנים לא יזדקקו ל"אישור שהיית אסיר בבית סוהר". הם פשוט ימשיכו לשהות שם, באוהלי בית הסוהר הגדול מסוגו בעולם.