יום שישי, 27 באפריל 2012

כואב

משמרת המחאה נגד השלכת בקבוקי התבערה היום
פליטים מתושבי השכונה מביטים בנו מהצד השני של הכביש

  


















כאב לי הבוקר כששמעתי שמישהו חש שנאה מספקת כלפי הפליטים, על מנת שיוכל להשליך בקבוקי תבערה לעבר בתיהם הצפופים ואף לעבר גן ילדים בשכונת שפירא באישון ליל. 


כאב לי בצהריים במשמרת המחאה שכוונה נגד אנשי הציבור שבדברי הבלע וההסתה יתכן והביאו למעשה הנפשע הזה, אך התפרשה בטעות כמחאה נגד תושבי השכונה המתנגדים למגורי הפליטים במקום, תושבים שמצוקתם הנה מצוקה אמיתית שאסור להתעלם ממנה.


כאב לי שמצלמות התקשורת בחרו להתמקד בתושבי השכונה שזעקו את מצוקתם והפנו אצבע מאשימה כלפי הפליטים במקום להבהיר שהאשמה היא הממשלה שמדיניותה היחידה הינה התעמרות בפליטים והפקרת תושבי שכונות דרום תל אביב.

כאב לי לראות את הפחד האמיתי בעיניהם של כמה מתושבי שכונת שפירא, שסיפרו לנו שבנותיהם מפחדות לצאת לבדן לרחוב מאימת הפליטים האפריקאים. כמה נורא זה לחוש שאינך בטוח בביתך שלך.


כאב לי שבמקום לנסות ולהכיר את שכניהם האפריקאים, אפשרו תושבי שכונת שפירא לפוליטיקאים ועסקנים, בעלי מניעים זרים, לשקר להם אודות אחוזי הפשיעה הגבוהים בקרב הפליטים.


כאב לי שהיו בינינו שלא השכילו להבחין שרב הדברים שהוטחו בנו לא נבעו מגזענות, אלא מאימה אמיתית ואמונה כנה (גם אם מנוגדת לנתונים) שהפליטים האפריקאים הנם פושעים ואנסים.


כאב לי שרבים מהפליטים שנקלעו למקום משום שזו שכונת מגוריהם, בחרו להתבונן בנו מצידו השני של הכביש, חוששים מנקמת השכנים או אולי המשטרה.


כאב לי כשנער, שהוא והוריו מהגרי העבודה, קיבלו מעמד חוקי לפני חמש שנים בעקבות מאמצינו האדירים, חלף היום על פנינו עם שניים מחבריו הישראלים, חטף מידיה של אחת המפגינות את השלט הקורא להגן על הפליטים וקרע אותו לחתיכות קטנות לקול צהלות חבריו.


אבל הכי כאב לי כשגיליתי שמשטרת ישראל מעזה להעלות את הסברה שמעשה הזוועה, שעלול היה להסתיים במותם האכזרי של פליטים, ילדים ותינוקות שביקשו למצוא מקלט בישראל, יתכן והיה סתם "מעשה קונדס של נערים".

יום שבת, 7 באפריל 2012

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם – גם אם הוא עובד רשות ההגירה הישראלית


סימני עינויי המבריחים במצרים על גבו של פליט שהצליח להגיע לישראל

אמש ישב רב רובו של עם ישראל, הסב אל שולחן הסדר וקרא בהגדה של פסח. ניתן להניח שגם ראשי רשות האוכלוסין והגירה במשרד הפנים קראו בהגדה. גם שר הפנים וראש הממשלה קראו בה. בעודי קוראת את הפסוק "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם" לא יכולתי להימנע מלשאול את עצמי: על מה חשבו כל אלה כשקראו את הציווי המחייב אותנו לחוש כאילו אנו עצמנו יצאנו ממצרים, מבית עבדים? אני רוצה לקוות שהם לפחות זעו בכיסאותיהם באי נוחות. אני רוצה לקוות שעננה חלפה על פניהם כשנזכרו כיצד הם מתעמרים ומכבידים ידם על אותם פליטים שנמלטו אלינו דרך מצרים מחיי עבדות בצבא מולדתם אריתריאה, לעיתים מעינויים קשים במדבר סיני, עינויים שיש להניח שאפילו אנשיו של פרעה לא השכילו להמציא. 

הדו"ח האחרון של משרד המדינה האמריקאי בנושא זכויות אדם מפרט את הפרות זכויות האדם באריתריאה על פני 34 עמודים וקובע שמתבצעים במדינה בין השאר "מעשי הרג בניגוד לחוק על ידי רשויות המדינה, עינויי אסירים המסתיימים לעיתים במוות, תקיפה ועינויים של עריקי השירותי הלאומי, תנאי מאסר קשים ומסכני חיים, מעצר שרירותי, כולל של עריקים ובני משפחותיהם"...

סגן שר החוץ הישראלי, דני איילון, אמר לפרוטוקול הכנסת: "באריתריאה יש שם שלטון שמוגדר על-ידי כל הקהילה הבין-לאומית כשלטון שלא שומר על זכויות אדם, ומי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות."

כשצעירי אריתריאה מצליחים להימלט לאתיופיה או לסודן בניסיון נואש למצוא מקלט מהמשטר האכזרי וחיי העבדות במדינתם, רבים מהם נחטפים על ידי מבריחים למחנות עינויים בסיני שם הם מעונים, לעיתים קרובות מידי למוות, בניסיון לגרום לקרובי משפחותיהם במדינות השבעות במערב לשלם עשרות אלפי דולרים ככופר לשחרורם.

באופן מפתיע, בנחישותם לחיים בעלי ערך, מצליחים אריתראים לא מעטים לשרוד את תלאות הדרך ואת כדורי החיילים המצרים עד שהם מוצאים את חיילי צה"ל האוספים אותם מהגבול אל כלא סהרונים. לטענת רשות האוכלוסין וההגירה, שהו במרץ 2012 בישראל 58,088 "מסתננים". מתוכם, 32,797 איש המהווים 56%, היו אזרחי אריתריאה.

מאחר ורשות ההגירה, בנסותה לזרוע היסטריה ובהלה בציבור הישראלי עם המספר 58,088, מתעלמת מאלפי "מסתננים" שהנם מגרשת מידי שנה, ומאחר ואת האריתראים היא עדיין נמנעת מלגרש, הרי שיש להניח שאחוז האריתראים בקרב מבקשי המקלט בישראל הרבה יותר גבוה מ – 56%.

ומדוע אריתראים אינם מגורשים ? משום שכפי שכבר ציטטנו את סגן שר החוץ שלנו: "מי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות" ויש גבול שאותו אף רשות ההגירה נמנעת מלחצות.

אז מה בכל זאת עושה רשות ההגירה עם כל אותם פליטים אריתראים ? כלום. פקידיה טוענים שאין טעם לבדוק את בקשות המקלט שלהם כי "למה לבדוק אם ממילא לא ניתן לגרש אותם?"

כאלף מבקשי מקלט מאריתריאה שנכנסו לישראל עד שנת 2007 ואשר נבחרו באופן שרירותי למדי, מחזיקים באשרת עבודה אמיתית מסוג ב'1 המאפשרת להם לעבוד כחוק. מספרם של אלו הולך ומתכווץ עם השנים. למעלה משלושים אלף פליטי אריתריאה האחרים, מחזיקים במעמד של "משוחררים בתנאים מגבילים" (אשרת 2א5) כאשר צו הגירוש שהוצא נגדם, תלוי ועומד ומצפה למימוש ברגע שהנסיבות יאפשרו זאת. האשרה שבידיהם אינה מאפשרת עבודה כחוק ומחודשת או לא, על פי שרירות ליבם של הפקידים בלשכות.

מעת לעת נחרדים הפליטים האריתראים לשמוע ולקרוא באמצעי התקשורת בארץ ובעולם על כוונות מדינת ישראל לגרשם למולדתם או למדינה אפריקאית כזו או אחרת. ליבם קופא כשהם שומעים וקוראים על חוקים המאפשרים את כליאתם לתקופות ממושכות ועל מתקני כליאה ענקיים בהם יאוכלסו עד ש"יבחרו" לשוב למרתפי העינויים המחכים לעריקי הצבא באריתריאה. הם מבועתים ומתכווצים בניסיון שווא לצמצם את נוכחותם הבלתי קרואה, כשהם מתוודעים להסתה הבלתי פוסקת נגדם ולהאשמות השווא של מקבלי ההחלטות הטוענים שנתוני הפשיעה עלו בעטיים.

דו"ח יחידת מבקשי המקלט של רשות האוכלוסין וההגירה מלמד שבשנת 2011 קיבלו בישראל 8 בני אדם מעמד פליט וזאת מתוך 990 בקשות מקלט שהוגשו ליחידה.

באותה שנה נכנסו לישראל 10,640 אריתראים. גם אם לא כולם ידעו לומר זאת בשפה המובנת לפקידי רשות ההגירה, וגם אם הצליחו להבהיר שבאו לעבוד בישראל, הרי שאם נאמין לסגן שר החוץ שלנו, ניתן להניח שלכולם הייתה כוונה לבקש מקלט בישראל. כיצד אם כן טוענת הרשות שרק 990 בקשות הוגשו? התשובה טמונה בעובדה שבניגוד למחויבותה החוקית, רשות ההגירה אינה מאפשרת לאזרחי אריתריאה להגיש בקשות מקלט. הגישה למערכת המקלט הישראלית חסומה בפניהם.

אז מי הם, אותם 990 "מבקשי מקלט" ?
חיים אפרים, מנהל יחידת מבקשי המקלט ברשות האוכלוסין והגירה מסביר בכתבה בעיתון "הארץ" ש"יש גם מקרים רבים של עובדים זרים שסיימו את פרק הזמן המותר לעבודה בישראל, ומגישים בקשה כדי לקבל עוד כמה חודשים".  אכן, המציאות מלמדת שמהגרי עבודה רבים, שעקב המדיניות הכובלת אותם למעסיקיהם מאבדים את מעמדם החוקי עם פטירת המעסיק, עושים שימוש פסול בהליכי המקלט על מנת להאריך את שהותם בישראל באופן שיאפשר להם להמתין למשכורתם האחרונה ולמימוש שאר זכויותיהם. אחרים הנם מהגרי עבודה, בעיקר ממערב אפריקה, שטעו לחשוב שיוכלו לעבוד בישראל. רשות ההגירה בוחרת לבדוק את בקשות הסרק הללו משום שאת מגישיהן ניתן לגרש בזריזות ועל נקלה בעוד שאת האריתראים לא ניתן לגרש. התמקדות בבקשות הסרק היא המאפשרת לשר הפנים שלנו לטעון באמצעי התקשורת ש"צריך לזכור שהפליטים מהווים רק 0.01% מכלל המסתננים" ולראש הממשלה להוסיף ולומר ש"בדקנו כמה מהם פליטים – והתברר לנו שפחות מפרומיל מוגדרים כפליטים".

בעוד הדו"ח האחרון של נציבות הפליטים של האו"ם מלמד שאחוז הכרה במבקשי מקלט כבפליטים עומד על 41% באוסטרליה, 38% בקנדה,  27% בארה"ב, ו – 16% בגרמניה, ישראל מתהדרת ב – 0.8% הכרה וגם אחוז זה מוטה קשות לטובתה שכן רב רובם של הפליטים השורדים בה, מנועים מגישה ליחידה הבודקת בקשות מקלט.

222,460 אריתראים חיפשו מקלט ברחבי העולם בסוף שנת 2010. אחוז ההכרה העולמי באריתראים כבפליטים, העומדים בתנאים המחמירים של האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, הנו גבוה ביותר ועומד על 84%. בישראל לא הוכר אף פליט שנמלט מאריתריאה.

ניסיונות שנעשו לאחרונה לברר את מדינות אזרחותם של אותם שמונה פליטים ברי מזל בהם הכירה רשות ההגירה בשנת 2011 עלו עד כה בתוהו. יש להניח שלא משום שקשה לפקידי הרשות לעבד את הנתונים, אלא משום שהם מעדיפים שלא נדע. הם מעדיפים שלא נדע שגם השנה אף אריתראי לא הוכר כפליט בישראל.

הם מצפים שנאמין שבעוד סגן שר החוץ שלנו מבהיר ש"מי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות" ובעוד 84% מהם מוכרים בעולם המערבי כפליטים, הרי שלישראל "מסתננים" דווקא אריתראים מחפשי עבודה בלבד. ואם נציבות הפליטים של האו"ם אינה מאפשרת לרשות ההגירה לגרש אותם בכוח, הרי שהדרך לגרום להם לעזוב, הינה באמצעות התעמרות והכבדה עליהם עד שאולי יבחרו לשוב למרתפי העינויים באריתריאה.  

מזה שנים שמהלכים עלינו אימים: "מיליון מסתננים בדרך לישראל" ! אם ההיסטריה והדמגוגיה היו אמת, הרי שגם מספרי ה"מסתננים" המנופחים שמפיצה בכל הזדמנות רשות ההגירה היו כאין ואפס אל מול פני המציאות.

מקבלי ההחלטות ברשות ההגירה מבצעים את מדיניותה של ממשלה ערלת לב, שההצדקה היחידה למעשיה הינה שאיננה מבינה שהיא לוקה בתסמונת הילד המוכה, ההופך להורה מכה: אומה שסבלה עבדות ועינויים, רואה עצמה רשאית להסב כל אלה לאחרים. לכל אלה הקוראים בהגדה וחוגגים את חג החירות, הקשיבו לדברים "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם". הפסיקו את ההתעמרות בפליטי העבדות מאריתריאה. אל תקשו את לבכם.

יום ראשון, 1 באפריל 2012

דברים שאמרתי מהלב לקהילה הגנאית


מעלה כאן את דבריי בארוע בבית דני, להכתרת המנהיגים החדשים של ארגון הקהילה הגנאית בישראל. אולי לא מקובל לכתוב דברים דווקא לאחר שהנם נאמרים, אך התסכול מכך שלמרות הרמקול, דבריי הלא מתוכננים לא נשמעו, הביא אותי להעלותם על הכתב. ממילא בשפת אימי הם לבטח יישמעו טוב יותר. ולמה לא נשמעו דבריי באולם הגדול העמוס משפחות גנאיות לבושות במיטב המחלצות? משום שמסתבר שצברים ממוצא גנאי, הופכים לאחר מספר שנות חיים בישראל לילדים רעשניים לא פחות מילדים צברים ישראלים סטנדרטיים. 

ואלו הדברים שאמרתי:

"כשהאחות סלומה מסרה בידי את ההזמנה לאירוע ההכתרה, הנחתי שצפוי לי אירוע מרגש, אך לא הערכתי עד כמה מרגש הוא יהיה: פגשתי כאן היום מכרים ומכרות שלא ראיתי חמש ואף עשר שנים ולא ידעתי אם הם עדיין בינינו.

כשהקמנו את "מוקד סיוע לעובדים זרים" ב - 1998, הקהילה הגנאית הייתה הגדולה ביותר מכל הקהילות האפריקאיות בישראל. באותן שנים היו חברים מרכזיים בארגון שלנו שני מנהיגים גנאים והכרנו כמעט אך ורק את המנהיגים והכמרים מבני הקהילה. עם הקמתה של מנהלת ההגירה, בשנת 2002 , נעצרו וגורשו בבת אחת רב רובם של מהגרי העבודה מאפריקה, שצבע עורם הסגיר מיד את "אי חוקיותם". נותרו נשים רבות, לעיתים בהריון מתקדם, כשהן מטופלות בילדים קטנים ונטולות כל מקור פרנסה. 

בשנים 2002 - 2004 הובהלתי ללוות לחדר הלידה לא מעט נשים גנאיות ש"מוקד סיוע לעובדים זרים" לא הצליח למנוע את גירוש בעליהן מהארץ בימים שלפני הלידה. במהלך הלידות הראשונות בהן נכחתי, כשתרגמתי עבור צוות בית החולים, בדרך כלל יוצאי חבר העמים שלא דיברו אנגלית, אחזה בי חרדה עזה. חרדתי מהצפוי לאותן נשים שאינן מסוגלות אפילו לתקשר עם צוות בית החולים והן נאלצות לחזור, עם תינוק קטן, לבית ריק, שבו חיכה לעיתים פעוט נוסף או שניים, ללא יכולת לצאת מיד לעבודה, וללא כל תמיכה כלכלית ואמצעיי פרנסה. 

כשהבאתי את אותן נשים לביתן, הופתעתי למצוא שם תמיד נשים גנאיות אחרות, עוסקות בניקיון או בבישול. בביקוריי הבאים, תמיד נמצאו נשים נוספות מסייעות לאם הטרייה ברחיצת התינוק, בעבודות ניקיון ובישול. גם דברי מזון וחפצי תינוק הופיעו בבית יש מאין.     

עם השנים, הקשר עם רב הנשים נותק ושמחתי עד מאד לראותן, זו אחר זו, באוגוסט 2010, במשרד הפנים. שמחתי לגלות שהילדים שבאו בנוכחותי לעולם, כבר לומדים בבית ספר ישראלים, עומדים בתנאי החלטת הממשלה ומשרד הפנים נאלץ לקלוט את בקשותיהם למעמד חוקי. 

בקרוב, אם משרד הפנים לא יצליח למצוא פגם כלשהו בבקשתם, על אף שנה ומחצה של חיפושים, כל אותן נשים וילדים יזכו במעמד חוקי בישראל ובסופו של דבר גם באזרחות ישראלית. 

אני מאמינה שלולא הסולידריות הנדירה והראויה להערצה של בני הקהילה הגנאית בישראל, רבות מאותן נשים וילדיהן לא היו איתנו היום. 

אני מקנאה בסולידריות שלכם, מעריצה את יכולתכם כקהילה לשמר אותה גם בזמנים הקשים והרעים ביותר ומקווה שתמשיכו לשמור עליה במסגרת הארגון המתחדש בימים אלו. כולי תקווה שעתה, כשאתם נשארים עמנו, אולי נשכיל גם אנו הישראלים ללמוד מכם ולהיזכר מהי סולידריות".