בליל ה - 26.07.2007, הופרעה שנתם של עשרים פליטים סודאנים שהתגוררו בקרוונים בפרדס בחדרה, על ידי פקחים חמושים באקדחים מטעם עיריית חדרה. הפקחים פרצו לקרוונים בהם התגוררו הפליטים, העירו אותם משנתם ודרשו מהם, תחת איומים, לעלות על אוטובוס שנשכר לצורך כך מראש.
קבוצת הפליטים, רובם המכריע קורבנות רצח העם בדרפור, שוחררו לחלופת מעצר באותו פרדס שישה חודשים קודם לכן על ידי בית הדין לביקורת משמורת באמצעות "מוקד סיוע לעובדים זרים" והתוכנית לזכויות פליטים באונ' תל אביב.
מבלי שהרשו לפליטים להתקשר, העלו אותם הפקחים על האוטובוס והם הובלו אל גן הפעמון בירושלים. הפליטים המבוהלים שחשבו כי הם עומדים להיות מגורשים לסודן, כמעט נשמו לרווחה כשנטשו אותם הפקחים על דשא גן הפעמון. הפליטים התקשרו למתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" שהגיעו למקום באותו הלילה, סייעו בהעברת הפליטים המבוהלים לתל אביב ובבירור הנסיבות שהביאו לחטיפתם באישון ליל.
פעילי "מוקד סיוע לעובדים זרים" הופתעו לגלות כי מאחורי חטיפתם של הפליטים עומד ראש עיריית חדרה, חיים אביטן, שאף טרח לתעד את המבצע בצילומי וידאו ולהפיץ את הצילומים באמצעיי התקשורת השונים תוך שהוא מתראיין ומבהיר שעשה את המעשה משום ש"חדרה אינה הפח זבל של המדינה".
בנוסף לעלבון הצורב, חוו הפליטים, למודי סבל עינויים, טראומה מחודשת, כשסברו שהפקחים נושאי הנשקים עומדים לגרשם מהארץ אל סודן, שם ידעו שיוצאו להורג.
על אף שהפליטים איבדו באחת את מקום מגוריהם ופרנסתם ועל אף שחששו פן ייעצרו לאחר שעזבו את הפרדס בו הורה להם דיין בית הדין להתגורר, התקשו פעילי המוקד לשכנעם לתבוע את האחראי למעשה. פעילי המוקד סברו שיש להתלונן במשטרה על מעשה החטיפה ויש לתבוע את ראש העיר בתביעה נזיקית. הפליטים לא האמינו שהם בכלל יכולים להגיש תלונה במשטרה ופחדו לעשות זאת. לפיכך, "מוקד סיוע לעובדים זרים" הגיש תלונה במשטרה נגד ראש עיריית חדרה, פעיליו נחקרו זה מכבר והתלונה תלויה ועומדת. גם לתבוע את ראש העיר בתביעה נזיקית פחדו הפליטים.
"איך נעיז אנחנו, הקטנים, שאין לנו אפילו ויזה, לתבוע את ראש העיר החשוב?" אמר אחד הפליטים.
בסופו של דבר, לאחר למעלה משנה, הסכימו 15 מהפליטים להגיש תביעה נזיקית נגד ראש עיריית חדרה. עו"ד הישאם שבאיטה מהתוכנית לזכויות אדם באוניברסיטת תל אביב הרים את הכפפה, הכין והגיש עבורם תביעה בסך 80,000 ש"ח לכל אחד מהתובעים.
ב – 24.03.2011, לאחר למעלה משלוש שנים ולאחר שלושה דיונים, הסכימה עיריית חדרה להסכם פשרה על פיו תשלם לכל אחד מהפליטים התובעים 20,000 ש"ח, ובסך הכל 300,000 ₪. שופטת בית משפט השלום בחיפה, השופטת עדי חן ברק העניקה להסכם תוקף של פסק דין.
קשה לתאר את שמחתם של הפליטים. מעבר לשמחה על עשרים אלף השקלים, סכום שהנו משמעותי ביותר עבורם, שמחו הפליטים על דבריה של השופטת שביקרה את אופן התנהלותו של ראש העיר. "היום קיבלתי את הכבוד שלי בחזרה" אמר לי בחגיגיות אחד הפליטים: "אני חושב שהיום ראש העיר של חדרה מבין שאסור לקרוא לבני אדם 'זבל'. כאילו שהייתי צריך שהשופטת תגיד לראש העיר שאסור לקרוא לי זבל כדי שאני אדע שאני לא זבל"...
בערב חג החירות, כמה סמלי, העבירה עיריית חדרה את כל 300,000 השקלים לחשבון הבנק של אחד הפליטים. הפליט בעל חשבון הבנק ועו"ד הישאם שבאיטה חילקו את הסכום בין הפליטים האחרים.
ב"מוקד סיוע לעובדים זרים" מקווים שסכום הפיצויים הגדול (שנותר רק להצטער שהנו יוצא מכיסם של תושבי העיר חדרה) יביא לכך שנבחרי ציבור אחרים ישקלו את מעשיהם ודבריהם וינהגו גם בפליטים כבבני אנוש.
קבוצת הפליטים, רובם המכריע קורבנות רצח העם בדרפור, שוחררו לחלופת מעצר באותו פרדס שישה חודשים קודם לכן על ידי בית הדין לביקורת משמורת באמצעות "מוקד סיוע לעובדים זרים" והתוכנית לזכויות פליטים באונ' תל אביב.
מבלי שהרשו לפליטים להתקשר, העלו אותם הפקחים על האוטובוס והם הובלו אל גן הפעמון בירושלים. הפליטים המבוהלים שחשבו כי הם עומדים להיות מגורשים לסודן, כמעט נשמו לרווחה כשנטשו אותם הפקחים על דשא גן הפעמון. הפליטים התקשרו למתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" שהגיעו למקום באותו הלילה, סייעו בהעברת הפליטים המבוהלים לתל אביב ובבירור הנסיבות שהביאו לחטיפתם באישון ליל.
פעילי "מוקד סיוע לעובדים זרים" הופתעו לגלות כי מאחורי חטיפתם של הפליטים עומד ראש עיריית חדרה, חיים אביטן, שאף טרח לתעד את המבצע בצילומי וידאו ולהפיץ את הצילומים באמצעיי התקשורת השונים תוך שהוא מתראיין ומבהיר שעשה את המעשה משום ש"חדרה אינה הפח זבל של המדינה".
בנוסף לעלבון הצורב, חוו הפליטים, למודי סבל עינויים, טראומה מחודשת, כשסברו שהפקחים נושאי הנשקים עומדים לגרשם מהארץ אל סודן, שם ידעו שיוצאו להורג.
על אף שהפליטים איבדו באחת את מקום מגוריהם ופרנסתם ועל אף שחששו פן ייעצרו לאחר שעזבו את הפרדס בו הורה להם דיין בית הדין להתגורר, התקשו פעילי המוקד לשכנעם לתבוע את האחראי למעשה. פעילי המוקד סברו שיש להתלונן במשטרה על מעשה החטיפה ויש לתבוע את ראש העיר בתביעה נזיקית. הפליטים לא האמינו שהם בכלל יכולים להגיש תלונה במשטרה ופחדו לעשות זאת. לפיכך, "מוקד סיוע לעובדים זרים" הגיש תלונה במשטרה נגד ראש עיריית חדרה, פעיליו נחקרו זה מכבר והתלונה תלויה ועומדת. גם לתבוע את ראש העיר בתביעה נזיקית פחדו הפליטים.
"איך נעיז אנחנו, הקטנים, שאין לנו אפילו ויזה, לתבוע את ראש העיר החשוב?" אמר אחד הפליטים.
בסופו של דבר, לאחר למעלה משנה, הסכימו 15 מהפליטים להגיש תביעה נזיקית נגד ראש עיריית חדרה. עו"ד הישאם שבאיטה מהתוכנית לזכויות אדם באוניברסיטת תל אביב הרים את הכפפה, הכין והגיש עבורם תביעה בסך 80,000 ש"ח לכל אחד מהתובעים.
ב – 24.03.2011, לאחר למעלה משלוש שנים ולאחר שלושה דיונים, הסכימה עיריית חדרה להסכם פשרה על פיו תשלם לכל אחד מהפליטים התובעים 20,000 ש"ח, ובסך הכל 300,000 ₪. שופטת בית משפט השלום בחיפה, השופטת עדי חן ברק העניקה להסכם תוקף של פסק דין.
קשה לתאר את שמחתם של הפליטים. מעבר לשמחה על עשרים אלף השקלים, סכום שהנו משמעותי ביותר עבורם, שמחו הפליטים על דבריה של השופטת שביקרה את אופן התנהלותו של ראש העיר. "היום קיבלתי את הכבוד שלי בחזרה" אמר לי בחגיגיות אחד הפליטים: "אני חושב שהיום ראש העיר של חדרה מבין שאסור לקרוא לבני אדם 'זבל'. כאילו שהייתי צריך שהשופטת תגיד לראש העיר שאסור לקרוא לי זבל כדי שאני אדע שאני לא זבל"...
בערב חג החירות, כמה סמלי, העבירה עיריית חדרה את כל 300,000 השקלים לחשבון הבנק של אחד הפליטים. הפליט בעל חשבון הבנק ועו"ד הישאם שבאיטה חילקו את הסכום בין הפליטים האחרים.
ב"מוקד סיוע לעובדים זרים" מקווים שסכום הפיצויים הגדול (שנותר רק להצטער שהנו יוצא מכיסם של תושבי העיר חדרה) יביא לכך שנבחרי ציבור אחרים ישקלו את מעשיהם ודבריהם וינהגו גם בפליטים כבבני אנוש.
