יום שני, 9 במאי 2011

איך יזכור לואיס את יום הזיכרון ?

לואיס לא ישכח את יום הזיכרון, היום בו נקרעו מעליו ביתו בת השנתיים ואשתו ונשלחו לפיליפינים תחת איומים ומבלי שניתנה לו אפשרות להיפרד מהן לשלום.




לואיס הגיע לישראל מהפיליפינים על מנת לטפל באופן חוקי בקשישים בישראל. מאז ועד היום הוא סועד במסירות ועל פי חוק קשיש ישראלי. באחד מימי חופשתו פגש את קייט, התאהב בה ולפני כשנתיים נולדה ביתם. גם קייט הגיעה לישראל בהזמנת ורשות הרשויות לסעוד קשישים, אך לא יכלה להמשיך לעבוד עבודה פיזית קשה במהלך ההיריון וכך הפכה ל"שוהה שלא כדין". לואיס הקפיד לשמור על מקום עבודתו החוקי על אף הקשיים הכרוכים בכך.



אתמול לפנות בוקר, פרצו פקחי עוז לדירתה של קייט ועצרו אותה ואת ביתה בת השנתיים. לואיס הגיע למשרדי "מוקד סיוע לעובדים זרים" על מנת לנסות ולברר להיכן נלקחה משפחתו הקטנה. הוא התחנן בדמעות שנסייע לו להיפרד מאשתו וביתו בטרם יגורשו מהארץ. מניסיון קודם כבר ידענו שרשות ההגירה לא תאפשר ללואיס להיכנס למתקן הכליאה ללא מלווה ישראלי. באמצעות קבוצת הפייסבוק של ארגון "ילדים ישראלים" התגייסו למשימת ליוויו של לואיס לנתב"ג לא פחות מעשרים מתנדבים טובי לב תוך פחות משעה. מנהלת הקו החם, אמי סער, בילתה את כל אחר הצהרים בניסיונות להשיג ללואיס ולמתנדב המלווה אישור כניסה למתקן הכליאה. אנשי רשות ההגירה לא הסכימו בשום אופן לאפשר את כניסתם אמש והתעקשו על כך שיגיעו למתקן רק היום.



כמה שעות לאחר מכן, באמצע הלילה, התקשרה קייט ללואיס ולחשה לו בבכי שהיא כבר על המטוס שעומד להמריא לפיליפינים תוך דקות. לדבריה, נאמר לה בכלא שאם לא תטוס מיד, תיאלץ לבלות עם ביתה תקופה ממושכת במעצר.



מאז מרץ 2011, אז הודיעה רשות ההגירה על גירושה של אזרחית ניגרית עם תינוקה, זוהי הפעם האחת עשרה, למיטב ידיעתנו, שרשות ההגירה עוצרת לגירוש נשים עם ילדיהן הקטנים. מקרב הנשים שידועה לנו עובדת מעצרן וגירושן, אותה אישה ניגרית הייתה היחידה שהגיעה לישראל בניגוד לחוק. עשר הנשים האחרות הגיעו כולן כעובדות סיעוד ואיבדו את אשרתן עקב מדיניות הכבילה של רשות ההגירה. זוהי מדיניות ההעסקה אותה כינה בג"צ כבר בשנת 2006 "עבדות מודרנית", אשר טרם בוטלה למרות דרישת בג"צ ואשר מדינת ישראל מנסה להפוך לחוק ממש בימים אלו.



החוק הישראלי מאפשר לכל עצור לבצע שיחת טלפון על מנת להודיע על מעצרו. רשות ההגירה מספרת שהמעצרים מבוצעים ברגישות, נחישות ועל פי חוק. אחת הנשים השתוללה וסירבה לעלות על המטוס ואנשי הרשות יצרו קשר טלפוני עם בן זוגה מספר פעמים עד שהצליח לשכנעה לעלות על המטוס. הנשים האחרות לא יצרו קשר טלפוני עם יקיריהן לאחר מעצרן ובטרם גירושן. לדברי רשות ההגירה לכולן ניתנה ההזדמנות לערוך שיחת טלפון, אך מסיבה עלומה, הנשים לא הודיעו לבני זוגן ואבות ילדיהן על מעצרן.



ניסיונות ארגוני זכויות האדם להשיג מרשות ההגירה את הנוהל על פיו נעצרות הנשים על ילדיהן עלו עד כה בתוהו. ממקרי המעצר והגירוש מתגבש הנוהל הבא: המעצרים נערכים בלילות, בבתי המשפחות. הנשים אינן מתקשרות לאחר המעצר וטרם הגירוש. בהיותן מבודדות, הן ממהרות לחתום על מסמכי הנסיעה, לאחר שפקחי עו"ז מספרים להן שהן עלולות להיוותר כלואות תקופה ממושכת אם לא תעשנה כן. ניסיונות ביקור של אבות במתקן הכליאה נכשלים אם האב אינו מלווה באזרח ישראלי. הניסיון האחרון מוכיח שגם היענות של אזרח ישראלי לתנאים הקשים שמציבה רשות ההגירה לא תמיד תאפשר לאב להיפרד מאשתו וילדיו.



לואיס אינו יכול לעזוב את מקום עבודתו משום שאם ייסע לפיליפינים, סביר מאוד להניח שרשות ההגירה לא תאפשר את חזרתו לישראל. זוהי אותה רשות שמנעה בעדו את האפשרות לנשק את ביתו ואשתו לשלום טרם גירושן מהארץ. זיכרון קשה יוותר ללואיס מיום הזיכרון שלנו.

2 comments:

  1. Difficult to believe that this is what has become from a nation-state that has been built on a moral ground that should secure (only Jewish) people from the horrendous experiences of persecution, deportation and humanistic indifference…sad, very sad…
    Barak

    השבמחק
  2. לצערי לפעמים כבר נגמרות המילים, אנחנו רק תופסים תעוצה במדרון עליו אנחנו מדרדרים

    השבמחק