כאלפיים פליטים, נשים וילדים כלואים, מעונים ומתים במחנות המבריחים בסיני - עד מתי ?

משפחות השבויים בסיני בפגישת החירום, 18.05.2012

פליט אריתראי שהוחזק במשך שמונה חודישם במחנה עינויים בסיני, 17.05.2012

הקהילה האריתראית בישראל כינסה היום פגישת חירום. העילה לפגישה: קרוב למאתיים מבני הקהילה שנמלטו מחיי עבדות ורדיפה באריתריאה למחנות פליטים בסודן ובאתיופיה, נחטפו על ידי מבריחים למדבר סיני, שם נכלאו במחנות עינויים וצווו להתקשר לבני משפחותיהם הגולים ברחבי העולם ולבקש מהם כופר עבור שחרורם.

לפגישה בתל אביב הגיעו למעלה ממאה בני משפחה שיקיריהם מתקשרים אליהם מהמדבר וזועקים לעזרה. המבריחים מענים את השבויים בעודם מתקשרים לבני המשפחה על מנת שאלו ישמעו את זעקות הכאב וימהרו להשיג את עשרות אלפי הדולרים אותם מבקשים המבריחים ככופר.

ביקשתי הזדמנות לדבר עם בני המשפחות ההמומים ולעדכן אותם בעובדות הקשות בטרם יחליטו על צעדיהם: הבהרתי שמאז 2009 פעילי המוקד פוגשים בכלא ומחוצה לו את ניצולי העינויים בסיני. תחילה היו אלו הנשים שהוחזקו על ידי המבריחים לצורך מתן שירותי מין ובסופו של דבר שוחררו תמורת תשלום כופר של אלפי שקלים בודדים. כשנה מאוחר יותר, גילו המבריחים את הפוטנציאל הטמון בשחרורם של הפליטים רק תמורת כופר כספי. בשנים שחלפו מאז טיפס ועלה סכום הכופר מאלפים בודדים לארבעים ולאחרונה אף לשישים אלף דולרים לאדם. סיפרתי שכיום כלואים במחנות עינויים בסיני כאלפיים אריתראים, כולל נשים וילדים ושכל סכום שמשולם עבורם מאדיר את כוחם של המבריחים שרוכשים עוד נשק ומשחדים עוד גורמים במצרים שעשויים היו לפגוע בעסקיהם המשגשגים. סיפרתי שלהערכת הארגונים לפחות עשרים אחוזים מפליטי אריתריאה נמכרים למחנות העינויים הללו. שבמהלך השנים, רבים מאלו ששולם עבורם הכופר, נהרגו ב"תאונת עינויים", או ש"נמכרו" למבריח אחר שדרש עבורם סכום כופר נוסף. לעומתם, רבים שלא היה מי שישלם עבורם, הצליחו לברוח מהמחנות או אף שוחררו לאחר שהמבריחים הבינו שבאמת אין מי שישלם עבור שחרורם.

סיפרתי להם על בחור אריתראי שפגשתי רק כמה שעות קודם לכן, בבית חבר משותף.  הבחור, נמלט מאריתריאה כבר לפני שנה, אך לישראל הגיע לפני שלושה שבועות בלבד. הוא נמלט לסודן מתוך כוונה להתגורר עם דודתו בקאסלה, אך יחד עם עשרה פליטים נוספים, נחטף משם באיומי נשק על ידי מבריחים משבט הרשייאדה. הוא הועבר למחנה עינויים בסיני, שם היה כלוא יחד עם למעלה ממאה פליטים נוספים, במשך שמונה חודשים כשידיו ורגליו קשורות ועיניו מכוסות בפיסת בד. הבחור הוכה, כמו שאר הפליטים, במקלות. נזרקו עליו ועל חבריו שקיות ניילון בוערות שהותירו כוויות קשות בגופותיהם, כל זאת במטרה לגרום להם ליצור קשר טלפוני עם יקיריהם ולשכנעם לשלוח אלפי דולרים למבריחים, ככופר לשחרורם. תחילה ביקשו המבריחים 5500$ ולאחר שהגיע הכסף, ביקשו עוד 15,000$ שהפכו עד מהרה ל – 30,000$. מעת לעת נלקחו פליטים מהקבוצה. לאחר מספר חודשים נותרו עמו 47 פליטים. מידי יום קיבלו עבור כולם שני בקבוקי מים של שני ליטר, אותם אמורים היו לחלוק ביניהם וכן פיתה אחת לאדם מידי יומיים שלושה. במהלך התקופה, 14 מחבריו למחנה לא עמדו בעינויים, ברעב ובצמא ומתו. שבעה חודשים לקח לקרובי משפחתו של הבחור בישראל וברחבי אירופה לגייס את הסכום האדיר ולשולחו למבריחים. על אף שמלוא הסכום שולם, הוחזק הבחור בשבי חודש נוסף כשהוא שורד אך בקושי בתנאי הרעב והצמא הקשים. רק בסוף אפריל 2012, שוחרר הבחור יחד עם עוד תשעה פליטים והותר להם לנסות לחצות את הגבול. על אף שמזלם שיחק להם והחיילים המצרים לא ירו בהם למוות, כפי שהם נוהגים לעשות לעיתים קרובות, שניים מהם לא עמדו בתלאות הדרך וגופותיהם נותרו במדבר. כשהתמוטט הבחור בצד הישראלי של הגבול, הובהל לבית חולים סורוקה, שם אושפז לשבוע וחייו ניצלו.

צילמתי את הבחור אתמול, 22 ימים לאחר ששוחרר ממחנה העינויים בסיני. בנוסף לכוויות הקשות על גבו, סימני חודשי הרעב הארוכים עדיין ניכרים בגופו הכחוש.

אחת הנשים הצעירות בקבוצה חיבקה אותי בדמעות וסיפרה שאחותה, עוד לא בת עשרים, כלואה במחנה. המבריחים מבקשים עבור שחרורה 25,000$. הצעירה הגיעה לישראל רק לפני שנה. הסכום הנדרש לשחרורם של כל השבויים בקבוצה עולה על 8,000,000 $ וברור לה שלא יהיה לה מהיכן לגייס את הכסף. אחותה בכלל לא התכוונה להגיע לישראל, היא מספרת. גם היא נחטפה ממחנה הפליטים ומצאה עצמה בסיני בניגוד לרצונה.  

    

עוד אנו מדברות ואחד השבויים מתקשר מסיני לאחיו שנמצא עמנו. הוא מספר לאחיו שנודע למבריחים בסיני על פגישתנו ועל מנת להביע את מורת רוחם, הם שורפים עכשיו את השבויים. קריאות כאב, בהלה וחוסר אונים נשמעות מבני המשפחות בקהל. עד מתי ?

סיגל רוזן

רכזת פעילות ציבורית

מוקד סיוע לעובדים זרים

גם משטרת ישראל רוצה נתח ממאות המיליונים שמשקיעה הממשלה במימון המאבק בפליטים - וכל האמצעים כשרים

"מבקשי המקלט מעורבים ב - 40% מהפשיעה" מדווחת הבוקר הכתבת הדס שטייף, היישר מתוך דיון במשרדו של השר לבטחון פנים. מגוף הכתבה אנו למדים שצמרת המשטרה מדווחת לשר שבארבעים אחוזים ממקרי הפשע בתל אביב - מעורבים מבקשי מקלט. אכן נתון מזעזע, אך לא מזעזע כתהומות השקר אליהם מוכנים לגלוש בכירי משטרת ישראל במאמץ לנגוס גם הם מתקציבי הענק שמקדישה הממשלה למלחמת החורמה בפליטים האפריקאים.

נתוני המשטרה היבשים כפי שהוצגו על ידה בדיון וועדת עובדים זרים בכנסת ביום 19.03.2012 מעלים שאחוז הפשיעה בקרב הזרים בשנת 2011 עמד על 2.24% (1223 תיקים פליליים חלקי 54,497 זרים). נתון זה מעט גבוה מאחוז הפשיעה בקרב הזרים עליו דיווחה המשטרה למרכז המידע והמחקר של הכנסת בשנת 2010 (2.04%) אך נמוך מאחוז הפשיעה עליו דיווחה בשנת 2009 (2.4%).

טרם פורסמו נתוני 2011 ביחס לפשיעת ישראלים, אבל מנתוני המשטרה שנמסרו למ.מ.מ. עולה שבשנת  2010 הפשיעה בקרב הישראלים עמדה על 4.99%. משמעות הנתון הנה שהפשיעה בקרב הישראלים במדינת ישראל רווחת פי שתיים יותר מהפשיעה בקרב האפריקאים. מפקד מרחב יפתח, טען השבוע בדיון בוועדת עובדים זרים בכנסת שריכוזי האפריקאים בתל אביב הם הגורמים לעלייה חדה בפשיעה דווקא בעיר תל אביב, אך דו"ח מרכז המידע והמחקר של הכנסת מציין: "על פי נתוני פשיעה 2010, כנגד אחד מכל 15.9  תושבי תל אביב נפתח תיק, אך רק כנגד אחד מכל 96 (לפי 17,000) מהמסתננים ומבקשי המקלט בתל אביב נפתח תיק".[1] 

התנהלות הרשויות: מניעת אשרות עבודה מהפליטים, מניעת גישה להליכי המקלט, ואיומים באמצעיי התקשורת כי נמצאה מדינה אפריקאית שמוכנה לקחת אותם, עלולה לדחוף יותר ויותר פליטים לזרועות הפשע. עד שזה יקרה, מטעים ראשי המשטרה את התקשורת לחשוב שכל אפריקאי הוא פושע, והמצאותם של עשרות אלפי פושעים אפריקאים בינינו מצדיקה הקצאת תקציבי עתק נוספים למשטרה.

אין ספק שקשיים אדירים עומדים בפני משטרת ישראל בהתמודדותה עם פושעים שאינם מוכרים לה ואשר דוברים שפות שונות ומשונות. כמו כן, אין ספק שקיימים פושעים גם בקרב הפליטים ומספרם ילך ויגדל אם תמשיך המדינה במדיניותה. מסיבות אלו, על משטרת ישראל להשקיע את משאביה המוגבלים בניסיון למגר את הפשיעה הקיימת. זאת במקום להציג נתוני פשיעת זרים שנאספו באמצעות שידול פליטים לגניבה: השארת ארנקים פתוחים ותפוחים ברחובות התחנה המרכזית ותיקים נטושים על חוף הים בניסיון לפתות פליטים לגנבם. קריאת שתי כתבות שפרסם בעיתון "הארץ" הכתב יניב קובוביץ', בפברואר וכן באפריל השנה, על סמך שיחות עם אנשי משטרה, יוצרת את הרושם שהמשטרה שכחה את תפקידה: במקום להילחם בפשע, היא יוצרת אותו ומתעדת בכפייתיות את יצירותיה בסטטיסטיקות מפוקפקות ודיווחים על תסריטי אימה.

דיווחים בלתי אחראיים אלו של ראשי המשטרה לתקשורת, המעצימים את נתוני הפשיעה בקרב הזרים, הם הגורמים לתושבי השכונות להאמין שכמעט כל אפריקאי שמתהלך ברחוב, הנו פושע. אמונה זו, בצירוף העובדה שרחובות שכונותיהם מלאים באפריקאים, מביאה את תושבי השכונות למסקנה הכואבת כי הרשויות מפקירות אותם לגורלם, מסקנה שעלולה להביא תושבים נוספים לקחת את החוק לידיים מתוך אמונה שהנם מגנים על חייהם וחיי משפחותיהם.

[1] http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02625.pdf, עמוד 5.