יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

בדרך לעתיד מבטיח

מוחמד עם יסמין ומעיין רביד במסיבת הפרידה ביום שישי, כמה שעות לפני הטיסה לטורונטו



לפני חמש שנים הגיע לישראל מוחמד, לאחר שנמלט על חייו מהרי הנובה שבסודן. בדרך, במצרים, השאיר את אשתו ושני ילדיו שהיו אז בני שנתיים וחמש שנים. הוא ידע שסיכוייהם לעבור את המסע הרגלי במדבר אינם טובים וחצה את הגבול לישראל לבדו. לאחר שבילה כשנה בכלא מעשיהו, הצלחנו בתחילת 2007 להביא לשחרורו יחד עם עשרות פליטים סודנים נוספים לחלופת מעצר בקיבוץ יד חנה.

מאחר ואסור היה לפליטים הסודנים לצאת את גבולות הקיבוץ או המושב אליהם שוחררו, גייס "מוקד סיוע לעובדים זרים" עשרות מתנדבים מכל רחבי הארץ שהגיעו למושבים ולקיבוצים במטרה לסייע לפליטים בלימוד השפה העברית והאנגלית וכן לוודא כי התנאים בהם הם מוחזקים הנם על פי חוק.

שתי אחיות מקיבוץ גליל ים, מעיין ויסמין רביד, החלו לסייע לפליטים ביד חנה, משכו אחריהן גם את שאר בני משפחתן ש"אימצו" את פליטי יד חנה אל ליבם.

לאחר כשנה בחלופת המעצר, הצלחנו להביא לשחרורם המוחלט של הפליטים. חלקם בחרו לעזוב את הקיבוץ וחלקם נשארו שם. משפחת רביד שמרה על קשר עם חלק מהפליטים וביניהם בלט הקשר ההדוק שנשמר עם מוחמד.

על אף שהיה בין ראשוני הפליטים הסודנים שהגיעו לישראל, לא זכה מוחמד במעמד חוקי וזאת משום שמוצאו בהרי הנובה. ממשלת ישראל החליטה להעניק מעמד חוקי רק ל – 498 מהפליטים שמוצאם מדרפור.  מוחמד קיבל מסמך "שחרור בתנאים מגבילים" שאינו מאפשר לו לעבוד כחוק. עם מסמך זה שרד בישראל בשלוש השנים האחרונות כשהוא נאלץ לעמוד בתורים ארוכים לחידושו מידי שלושה חודשים.

מוחמד, איש נבון, הבין בזריזות רבה שמדינת ישראל אינה מעוניינת בו ועשה כמיטב יכולתו לפטור אותה מנוכחותו. משפחתו של מוחמד, כמו משפחותיהם של רבים מהפליטים בישראל, נקלטה בקנדה וכנהוג במדינות מערביות מתקדמות, אף התאזרחה שם. עד מהרה הבין מוחמד שאם אינו מעוניין לשלוח את אשתו ושני ילדיו הקטנים לנסות ולחצות את המדבר בין כדורי רוביהם של החיילים המצרים, המקום היחידי בו יוכל להתאחד עם משפחתו יהיה בקנדה.

אחיו שלח מקנדה מסמכים והמתנדבות המסורות, האחיות לבית רביד, החלו במסע מפרך להשגת אשרת נסיעתו של מוחמד. מאחר ולמוחמד אין דרכון סודני וגם אין לו אפשרות להשיג דרכון סודני, שכן לסודן אין יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, היה צורך בהשגת מסמך נסיעה, מעין דרכון זמני, ממדינת ישראל. מסמך נסיעה שכזה מאפשר לבעליו לעזוב את הארץ אם הוא מצליח להשיג אשרת כניסה למדינה אחרת, אך אינו מאפשר חזרה לישראל, אלא אם כן הונפקה בתוכו אשרת "אינטר – ויזה".

מי שנחשף באמצעיי התקשורת לניסיונותיו הנואשים של משרד הפנים לצמצם את מספר הפליטים המוכרים בכל דרך ולגרש את כל מי שיתכן ואינו פליט, ויש לאן לגרשו, לבטח משוכנע שמשרד הפנים ישוש להעניק תעודת מעבר כזו לכל פליט שמצליח לאתר מדינה המוכנה לקבלו. במציאות, תהליך זה הרבה יותר מורכב.

נציגויות זרות בישראל מתנות בדרך כלל מתן אשרת כניסה למדינותיהן בכך שיוצג דרכון או מסמך נסיעה בר תוקף וזאת בנוסף לשורת תנאים משתנים אחרים. משרד הפנים שלנו, מתנה מתן מסמך נסיעה בהצגת אשרה או התחייבות למתן אשרה מנציגות המדינה אליה הפליט מבקש לצאת. כמו בחידת הביצה והתרנגולת, הפליטים זקוקים לאשרה כדי להשיג מסמך נסיעה ובה בעת,  זקוקים למסמך נסיעה כדי להשיג אשרה.

במקרה זה, שגרירות קנדה שלחה מכתב ממוען למשרד הפנים בו הם מסבירים את הצורך בהשגת מסמכי נסיעה לטובת הנפקת האשרה באם יהיה בידו מסמך נסיעה בר תוקף ממשרד הפנים הישראלי. בצירוף מכתב אישי ובו הסבר כי מוחמד לא ישוב לישראל, הצליחו להשיג את תעודת המעבר הנחוצה המאפשרת לו לצאת את הארץ ללא חזרה.

היום, שנתיים לאחר שהחלו במאמצים העילאיים להסדרת יציאתו מהארץ, ישב מוחמד במסעדת דגים סודנית ברחוב נווה שאנן כשהוא מחזיק בהתרגשות את מסמך הנסיעה הישראלי שלו שנראה ממש כמו דרכון אמיתי. הוא ליטף את אשרת הכניסה לקנדה, אשרה צבעונית המעוטרת בעלי גפן כסופים ומנצנצים, מבטיחים עתיד אחר. מבטיחים עתיד. בקנדה מחכה לו אחיו, מכונאי רכב, שכבר הסדיר עבור מוחמד את הרישום ללימודי מכונאות רכב בטרם יצטרף אליו בעבודתו. בקנדה מחכה לו האפשרות להתאחד עם אשתו וילדיו, באמצעות איחוד משפחות על פי חוק ולא באמצעות סוחרי אדם בדואים, שינסו להבריחם בין כדורי רוביהם של החיילים המצרים אל מדינת ישראל, שבתורה, תחזיקם ממושכות בכלא ואז תשחרר אותם לרחוב ללא כל זכויות או תמיכה.

בקנדה מחכה לו העתיד שמגיע לכל פליט נרדף הנמלט על חייו, אותו עתיד שמדינת ישראל קצרת הזיכרון מסרבת להעניק לפליטים שהצליחו לשרוד את דרכם אליה.

נאחל לו הרבה הצלחה בחייו החדשים.


יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

אזרחי ישראל עוצרים את הגירוש !



 







מתנדבי ארגון "ילדים ישראלים" הפיצו אלפי פוסטרים ברחבי בעיר תל אביב הלילה.
אזרחי ישראל לא יתנו לגרש את הילדים הישראלים של מהגרי העבודה !

יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

השר אלי ישי - מביא מהגרי עבודה בידו האחת ומנסה לגרש את ילדיהם בשנייה


















על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שר הפנים אלי ישי העלה את מספר מהגרי העבודה בישראל לשיאים חדשים. בשנת 2009 אישר השר ישי למעסיקים ישראלים 118,500 מהגרי עבודה, 26,600 מהם הביא רק בשנת 2009.

כל זה לא מפריע לו לעמוד מול שרים בממשלה, נשיא המדינה ורבים בציבור הישראלי ולהתעקש על גירושם של 400 ילדים ישראלים, שהוריהם, הגיעו ברובם באישורו. 

יום שישי, 1 באוקטובר 2010

אין פרפרים בכלא "סהרונים"


צילום: דן זלצר. מבט מבחוץ על אגפי כלא סהרונים

צילום: דן זלצר. ילד פליטים בכלא "סהרונים"




הפרפרים שצייר על ידי ארמס בהיותו בן 5


הפרחים שצייר על ידי ארמס בהיותו בן 5


זה למעלה משנה וחצי, למעלה מ – 500 ימים שארמס, ילד בן חמש וחצי, כלוא באוהל ברזנט מאחורי חומות גבוהות בכלא "סהרונים" באקלים המדברי הקשה שבגבול ישראל – מצרים. יחד עמו באוהל, כלואה גם אמו וכן 204 עצורות נוספות: פליטות רצח עם, מלחמות, משטרים עריצים, רעב, אונס ואלימות באפריקה. בשנה האחרונה כלוא עמו באותו אוהל גם מטאוס, ילד נוסף בן 4, ככל הנראה חברו הקבוע היחידי למשחק. כיום כלואים שם 8 ילדים נוספים, חלקם תינוקות. ילדים אלו, כמו עשרות ילדים ותינוקות נוספים שחלקו עם ארמס את האוהל במהלך השנה וחצי האחרונות של חייו, הגיעו, שהו עמו חודשים ספורים, והשתחררו ממעצר עם אימותיהם. באגף 5 באותו כלא, עצור גם אביו של ארמס. המשפחה הופרדה לאחר שעברה את הגבול ממצרים לישראל במרץ 2009. האב נשלח לאחד מאגפי הגברים ואילו ארמס ואימו, נשלחו לאגף הנשים והילדים.


ארמס לא מבין למה רק הוא ומטאוס אינם יכולים לצאת לעולם שבחוץ. ילד השוהה שליש מחייו הקצרים בין חומות גבוהות, עלול לשכוח את החיים מאחורי החומות, אבל באגף הנשים, באוהל המרכזי, ישנה תזכורת כואבת לחיים שמעבר לחומות – מכשיר טלוויזיה.

ארמס לא ביצע כל פשע ומעצרו הממושך אינו מהווה תשלום חוב לחברה. פשעו היחידי נעוץ בעובדה המצערת שאמו נולדה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. אמו של ארמס, בת 25, נולדה באתיופיה למשפחה נוצרית ממוצא אריתראי ב – 1986. מדינת אריתריאה, הוקמה רק 7 שנים מאוחר יותר. חיי האריתראים במדינת אתיופיה, במהלך שלושים שנות המלחמה שקדמו להקמתה, היו קשים ביותר, רצופי רעב, הרג וגירוש. כשהייתה אמו של ארמס בת שנה, נהרג אביה, ואמה נמלטה עמה לסודן השכנה, שם הצטרפה לקהילה אריתראית הולכת וגדלה שמונה למעלה מ – 200,000 פליטים. כל חייה של האם עברו עליה בסודן. שם גם נישאה לפליט אריתראי והביאה עמו לעולם את ארמס הקטן. יחסה הקשה של סודן לפליטים, התנכלויות השלטון המוסלמי לנוצרים והעובדה שפליטים רבים גורשו על ידי המשטר הסודני לאריתריאה ושם נעלמו במרתפים חשוכים, הביאה את בני הזוג לנסות את מזלם ולהימלט למדינה שסברו שהנה מדינה דמוקרטית ומכבדת זכויות אדם - מדינת ישראל.

המשפחה הקטנה הצליחה לחצות את הגבול המצרי, להינצל מכדורי הרובים של החיילים המצרים השומרים עליו, ולהגיע בשלום לחיילי צה"ל. משום מה סברו שכאן הסתיימו תלאותיהם. כאן, אביו של ארמס הופרד מעליהם ואילו הילד ואמו נכלאו באוהל.


ילדים ישראלים בני גילו של ארמס החלו החודש לימודיהם בגן חובה. ארמס לא. הוא החל עתה עונת חורף שנייה בכלא "סהרונים" וזאת לאחר שהשלים באוהל שבכלא שתי עונות קיץ מדברי נטול רחמים ומזגן. בחורף האחרון דיווחו אמצעיי התקשורת בישראל על גשמים, הצפות, מזג אויר קר במיוחד וסופות קשות באזור כלא "סהרונים". ארמס התגונן מהסופות באוהל הברזנט שלו.

בניגוד לפליטים רבים אחרים, אמו של ארמס דווקא הובאה בפני בית הדין לביקורת משמורת שבכלא, במועד הקבוע בחוק. הדיין ציטט בפרוטוקול את סיפור חייה, והוסיף שהדיון התקיים בתרגום לטיגרינית, שפת האריתראים, "שפה אותה דוברת המוחזקת היטב" ("המוחזקת" - מונח שהנו תאומו המכובס של "הכלואה" או "העצורה").

מאחר ובסעיף "אזרחות" רשמו נציגי רשות ההגירה: "לא ידוע", ביקש הדיין מהרשות הבהרות בנוגע לאזרחותה של האישה.

רשות ההגירה, כמו בסיפור העממי הידוע על היהודי שהתחייב ללמד את כלבו של הפריץ לשיר, אינה ממהרת: או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות... הסבלנות משתלמת. אז אמנם אף אחד לא מת, אך הדיין סיים את עבודתו בבית הדין במהלך תקופת הכליאה הממושכת וכך, לרוע מזלם של ארמס ואמו, בספטמבר 2009, הופיעו השניים בפני דיין אחר. מפרוטוקול השימוע שערך הדיין, עולה שבמחצית שנת מאסרם של השניים, אכן התפנו עובדי רשות ההגירה במקום לערוך לאם שימוע, שהוביל אותם למסקנה שהנה אתיופית.

כפי שצוין, האם אכן נולדה במדינת אתיופיה, שכן מדינת אריתריאה עוד לא הייתה קיימת בשנה בה נולדה, אך כמו אריתראים רבים אחרים, נמלטה ממולדתה בעקבות המלחמה. ניסיונותיהם הרבים של מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" להשיג את גיליון התשאול שערכו לה פקידי רשות ההגירה עלו בתוהו עד כה. לא ברור על סמך מה החליטו פקידי הרשות שהאישה הנה אתיופית. יש להניח שהיא נכשלה בבחינה בגיאוגרפיה של אריתריאה, שהרי מאז גיל שנה לא הייתה באריתריאה. ניתן לשער שהדיקטטורה המוסלמית בסודן לא טיפחה את השכלתה של הפליטה הנוצרייה והבלתי קרואה, אחת מיני רבים. מעניין כמה ישראלים, ואף המלומדים שבהם, היו מצליחים לתאר בפרוטרוט את מקום הולדתם של הוריהם, בטרם עלו לארץ.

הפקידים התעלמו מכך שלמרות שהאישה שהתה כל חייה בסודן, היא דוברת את השפה האריתראית - טיגרינית, שמרה על אורח חייה הנוצרי במדינה מוסלמית המתעמרת בנוצרים שבתוכה ואף הקימה משפחה עם פליט אריתראי ממולדתה. כמו כן התעלמו הפקידים מסיפור חייה המתועד בפרוטוקולי הדיונים של בית הדין לביקורת משמורת, סיפור עקבי, סביר והגיוני, שאף פרט לא השתנה בו במהלך חודשי המאסר הארוכים.

באותו דיון, בספטמבר 2009 מתעלם הדיין המחליף מדרישת קודמו לערוך לאם ראיון קביעת מעמד פליט ודורש מרשות ההגירה לגרש את האם מהארץ, וזאת למרות שהדרישה חורגת מסמכותו, המוגבלת לקביעת תנאי שחרור בלבד.

החודשים חולפים, "מוקד סיוע לעובדים זרים" מגיש בקשות לשחרור המשפחה, אך הבקשות אינן נענות. עוד דיין מסיים את תפקידו ודיין שלישי נכנס לתמונה. ביוני 2010, במלאות שנה ושלושה חודשים למעצר, מבקש הדיין מרשות ההגירה לעדכנו בנוגע להתקדמות הליכי הגירוש בכפייה ושואל / נוזף באם: "אני שואל אותך שוב האם את מוכנה לאתיופיה חבל לך על הזמן כאן עם ילד קטן לחיות בכלא ?" (השגיאות במקור).

אנשי רשות ההגירה סבורים שהכליאה הממושכת בתנאים כה קשים תתיש את אמו ואביו של ארמס והם יסכימו לעזוב לאתיופיה. יתכן גם שאתיופיה תסכים לקבלם וסיבותיה עמה, אך השניים, שמכירים את אתיופיה רק מסיפוריהם הקשים של האריתראים המגורשים או נמלטים ממנה, מעדיפים להמשיך ולשרוד בנפרד באוהלי כלא "סהרונים" בתקווה לזכות במקלט.

לפני חצי שנה, לאחר חודשים בהם לא הצליחו מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" לפגוש את ארמס ואמו למרות שפרטיהם הופיעו מידי שבוע ברשימות שנמסרו על ידי המוקד לשב"ס, הובאו הילד ואמו לפגישה עם המתנדבים.

ארמס הקטן, נרגש מהיציאה מהאגף לאזור חדש ובלתי מוכר גם אם בין חומות הכלא, צייר על גב ידיי ציורים בעט שלקח ממני. רק לאחר שהוחזרו הילד ואמו לאוהל, שמתי לב לכך שצייר על ידיי פרחים ופרפרים. בשליש האחרון של חייו כלוא ארמס במדבר על משטח אספלט מוקף חומות גבוהות. פרחים ופרפרים יכול היה לראות רק בטלוויזיה. לא ברור עוד כמה זמן ימשיכו אנשי רשות ההגירה להמתין "למות הפריץ או הכלב", מחזיקים את ארמס הקטן מאחורי סורג ובריח, מונעים בעדו את הזכות הבסיסית של כל ילד, להלך חופשי ולצפות בפרחים ופרפרים בגודל טבעי אם זהו רצונו.