יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

חניכי שבט "איתן" במשרד הפנים

x
מתנדבים מפעילים את הילדים הממתינים שעות ארוכות לתורם במשרד הפנים
פטריסיה, אוולין והמתנדבת נטלי מול פקיד משרד הפנים

יפעת טהרני מובילה את חניכי הצופים למשרד הפנים
סבסטיאן מתראיין לערוץ 10 מתחת לבניין הממשלה



היום העשירי להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי העבודה

אוולין וחברתה דמט מתחבקות בשמחה לאחר הגשת הבקשה


בעקבות החלטת ממשלת ישראל להעניק מעמד לילדי מהגרי העבודה העונים על שורה של קריטריונים, החל משרד הפנים לקבל את בקשות המשפחות ב – 8 באוגוסט 2010. בתשעת ימי העבודה הראשונים קיבל משרד הפנים 330 בקשות להסדרת מעמד עבור כ – 900 ילדים, אחיהם ואימותיהם. במקרים הנדירים בהם האב טרם נעצר וגורש מהארץ - גם אבותיהם.

ביום העשירי לקבלת הבקשות, הגיעו למשרד הפנים בתל אביב 18 חניכי הצופים של שבט "איתן" משכונת שפירא, יחד עם בני משפחותיהם על מנת להגיש את הבקשות יחדיו. את הקבוצה הנרגשת, הלבושה במדי חאקי וענודה עניבות בצבעים שונים, הובילה ראש שבט "איתן" בשנים האחרונות, יפעת טהרני.


יפעת, שיחד עם מדריכי ובוגרי השבט, ניצחה על המבצע, הכינה עם המשפחות את תיקי המסמכים המורכבים ואף הוסיפה לכל חניך מכתב מרגש מטעמה ומטעם המדריכים.   

משרד הפנים בחר למנוע בעד אמצעיי התקשורת הרבים מלצלם את ילדי הצופים במשרדי משרד הפנים וסיבותיו עימו. אנחנו דווקא צילמנו.

ארבעה חניכים העיזו והגיעו להירשם למרות שאינם עומדים בתנאים הבסיסיים של ההחלטה. שלושה מהם שוהים בישראל פחות מ – 5 שנים ברציפות ואחת מהם נכנסה עם אמה לישראל דרך גבול מצרים הפרוץ, בניגוד לחוק.

סבסטיאן, אחד מהארבעה, אינו עומד בקריטריונים של החלטת הממשלה משום שהגיע לישראל לפני 4 שנים ו – 4 חודשים ולכן אינו יכול להציג שהות רצופה של 5 שנים במדינה. תוכניתו של רפי רשף בערוץ 10 מלווה את סבסטיאן מאז החל משרד הפנים ברישום הילדים. סבסטיאן עזב את התור הארוך במשרד הפנים על מנת להתראיין מתחת לבניין הממשלה: "אני לא חושב בכלל על האפשרות שיגרשו אותי מכאן!" מבהיר סבסטיאן למצלמה. "כאן החברים שלי. כאן החיים שלי ואני אגיש עוד עתירה ועוד ערעור. אעשה כל מה שצריך כדי שיתנו לי להישאר כאן!" הוא מוסיף.   


האימהות יושבות באיפוק על הכיסאות, בוחנות המסמכים הרבים ומתייעצות עם מתנדבי הארגונים. הילדים משחקים בפינות הפעלה שהכינו עבורם המתנדבים.

כמה אבות שהצליחו בדרך פלא לשרוד את 8 שנות קיומה של מנהלת ההגירה, נמצאים אף הם במקום. הפלא מתברר בדרך כלל במהלך הראיון: האבות גורשו זה מכבר וחזרו לישראל כשהם עושים שימוש בדרכון הנושא שם אחר.

במבט ראשוני, נראה היה שמתוך 18 משפחות חניכי הצופים, 14 משפחות עונות על הקריטריונים הבסיסיים שכן הילדים נמצאים בישראל למעלה מ – 5 שנים, דוברים עברית, לומדים בבית ספר ישראלי והוריהם נכנסו לישראל באופן חוקי. כניסה עם המשפחות לראיונות עם פקידי משרד הפנים מבהירה עד כמה עמידה בקריטריונים הבסיסיים אינה מספיקה להשלמת הבקשה. רבות מהאימהות כלל אינן יכולות להוכיח כיצד נכנסו לישראל שכן הדרכונים העתיקים אינם עוד בידיהן.

אחת האימהות שביתה נולדה בישראל, נבהלה כבר לפני מספר שנים מפעילות מנהלת ההגירה וניסתה לעזוב את ישראל ולחזור עם ביתה למולדתה שבאירופה. לאחר שנתיים במהלכם לא הצליחה הילדה להסתגל לחייה החדשים, נענתה האם לתחנוניי ביתה וחזרה עמה לישראל כשהיא מחזיקה באותו דרכון עמו עזבה את הארץ. שתיהן קיבלו פעם נוספת אשרת תייר בדרכונן. פקיד משרד הפנים בוהה ארוכות באשרה שבדרכון ולא מצליח להבין איך זה שביקורת הגבולות אפשרה את חזרתן של השתיים ארצה, לאחר ששהו בישראל בניגוד לחוק שנים כה ארוכות. "איך זה שנתנו לך להיכנס?" הוא חוזר ושואל כאילו האישה היא שאשמה במחדלי ביקורת הגבולות.

לצד השולחן לידו יושבות פטריסיה וביתה אוולין בת ה – 16 שהגיעו לישראל מקולומביה לפני 8 שנים יחד עם אחותה הבכורה של אוולין, לאורה. המשפחה לא יכלה להסדיר מעמדה בעקבות החלטת הממשלה הקודמת שכן אז חסרו לילדות מספר חודשים על מנת לעמוד בתנאי ההחלטה, בדיוק כפי שחסרים לסבסטיאן היום. לאורה, שסיימה בהצלחה את לימודיה בישראל, נעצרה על ידי שוטרי מנהלת ההגירה לאחר שמלאו לה 18 שנים וגורשה מהארץ. משפחתה, שלא הכירה באותה עת את "מוקד סיוע לעובדים זרים", לא ידעה שניתן היה אולי למנוע את הגירוש. היום פועלת אוולין, אחותה של לאורה, במלוא המרץ על מנת לוודא שמה שקרה לאחותה לא יקרה לילדים אחרים. היא לומדת את זכויותיה ומעבירה את הידע שהיא רוכשת לכל מי שמוכן לשמוע. במסגרת המאבק בהחלטה לגירוש הילדים החליטה אוולין להשתתף בסרט הנושא את שמה והתראיינה פעמים רבות באמצעיי התקשורת השונים.

עכשיו אוולין יושבת מול הפקיד ומציגה בפניו ביד בוטחת את המסמכים שאספה. למרות מאמציה הרבים, חסרה עדיין תעודת לידה לאחיה התינוק והפקיד גם רוצה לראות תמונות נוספות. עם זאת, נראה שהבקשה עומדת בתנאים. יתכן שבקרוב אמה של אוולין תוכל כבר למצוא מקום עבודה מבלי שיאמרו לה בכל מקום שהיא באמת מאוד נחמדה, אבל הם לא יכולים להעסיק אותה כי הם מפחדים מהקנס שידרשו לשלם עקב כך.

אחרי אוולין ואמה מתיישבות בפני הפקיד אישה שהגיעה לישראל כעובדת סיעוד מהפיליפינים וביתה, שנראית כבת חמש או שש. השתיים אינן שייכות לקבוצת חניכי הצופים. שתיהן לבושות בבגדים חגיגיים, הילדה בשמלה לבנה מעוטרת בפרחים ושערה עשוי בקפידה וקשור בסרטים תואמים לשמלה. אבי הילדה נעצר וגורש. ככל הנראה לפני שנים ארוכות. אני תוהה אם היא בכלל זוכרת אותו, אם אימה מצליחה להמשיך ולשלוח לו כספים מחסכונותיה הדלים מידי חודש.

השעה כבר חמש אחרי הצהריים והשתיים מחכות לתורן מאז שעות הבוקר המוקדמות. הפקיד שואל את הילדה בחביבות באיזה גן היא לומדת. הילדה עייפה ואינה משתפת פעולה. אמה מפצירה בה בעברית עילגת: "נו, תגידי לו ! איך קוראים  לך ? באיזה גן את ?" הילדה עייפה. הפקיד מתחיל לאבד את סבלנותו. דמעות נקוות בעיניי האם. ניכר בה שנערכו חזרות רבות לקראת היום הגדול הזה. היא חוזרת ושואלת את ביתה שאלות בעברית כשחרדה אמיתית בקולה: מה יהיה אם הפקיד יתרשם, חלילה, שביתה אינה דוברת עברית? הילדה חשה כנראה במצוקתה של האם, מתעוררת ועונה בחוסר חשק, אך בעברית נטולת מבטא זר, על כל שאלותיו של הפקיד. האם משחררת אנחת רווחה כשדמעות עדיין ממלאות את עיניה. היא מבינה היטב את מצבה. היא יודעת שביתה אינה עומדת בקריטריונים. הבת אמנם נולדה בישראל ככל הנראה לפני יותר מ – 5 שנים, אך היא עולה בחודש הבא לגן חובה ולא לכיתה א' כפי שמתחייב מהחלטת הממשלה. למרות זאת החליטה האם להסתכן ולחשוף את משפחתה הקטנה בפני רשויות מדינת ישראל בתקווה שתוכל להישאר כאן ואולי בעתיד להשתחרר מהפחד הכרוך בחיים ללא מעמד חוקי. לאחר שהפקיד בוחן בקפידה את הניירות נכנס הממונה עליו. הוא מביט בניירות ומבהיר לאישה שעליה לעזוב את הארץ תוך 30 יום או לעתור לבית המשפט כנגד ההחלטה. העיניים כבר אינן יכולות להכיל את הדמעות והן פורצות החוצה.  האישה יוצאת מחדר הראיונות כשהיא מושכת אחריה את הילדה שעדיין אינה מבינה מה ארע וחולפת על פני אוולין הצוהלת שמתחבקת עם חבריה, מאושרת על שעלה בידה להגיש את מסמכיה למשרד הפנים, גם אם עליה עוד למצוא דרך להשיג תעודת לידה לאחיה התינוק.



יום שני, 16 באוגוסט 2010

הסופר ראובן מירן על גירושם של ילדי מהגרי העבודה

לשאלת העובדים הזרים


היום 16 באוגוסט 2010 מתפרסם בעיתון "ישראל היום" מאמר שכתבתי למדור "דעות" של העיתון. המאמר , שחרג בכמותו ממספר המילים שהוקצה לי, נערך וקוצץ כנהוג בעיתונות. הנה המאמר הזה בשלימותו.

"הם נוסעים בעקבות החום/הם נוסעים בעקבות מכתב/הם בורחים מאימת בצורת או רעב/הם בורחים משנאת חינם/לפעמים מגרשים אותם/הם חושבים, מה שאין לי פה יהיה לי שם." דומה שהשורות האלה, מתוך השיר מכמיר הלב מהגרים של חוה אלברשטיין, הן תמצית הסיפור כולו: בני אדם במצוקה מחפשים דרך כדי להמשיך לשרוד. כדי להשיג את המטרה הזאת, שהיא בעצם הגשמת טבע האדם, כל אדם, באשר הוא, הם מוכנים נדחסים לבטן מיכליות דלות חמצן, חוצים מידבריות לוהטים, מצטופפים על סיפון ספינות רעועות, גונבים גבולות מסוכנים. העולם נמצא כיום בתנועה מתמדת. מיליוני בני אדם עוזבים את ארצותיהם כדי לשרוד, מתוך אמונה שיצליחו לחיות ברווחה, כבוד וביטחון בארצות זרות. על פי דיווחי האו"ם, כמאתיים ועשרה מיליון בני אדם מוגדרים כיום כמהגרי עבודה או כפליטים מכל הסוגים. זה לא "טיול", כהכרזתו של שר הפנים של ישראל, זה צורך חיים ולפעמים שאלה של חיים או מוות. התופעה הגלובלית הזאת, שלא נראתה כמותה מאז נדידת העמים הגדולה בין המאה הרביעית למאה התשיעית, היא אחד הביטויים האותנטיים ביותר של מצב העולם מאז ומתמיד. כי אין חדש תחת השמש. הרי מדי שנה חייב כל אחד מאתנו לחוש כאילו הוא יצא עצמו ממצרים, ולציין את בריחת אבותיו מהארץ המובטחת לארץ שבה אפשר היה להמשיך לחיות, ומאוחר יותר את הימלטותם מארץ המיקלט הפרעונית שניצלה אותם באכזריות. ומדי שנה אנחנו חוגגים את הקמת המדינה שהקימו אבותינו, בני אדם יהודים שנרדפו בארצותיהם, וכדבר השיר "ברחו משנאת חינם" ו"נסעו בעקבות החום" למקום בו קיוו שיוכלו לשרוד פיזית ורוחנית. אלה הן העובדות הבסיסיות שמעבר למיתוסים הדתיים ו/או הלאומיים. לשרוד או לחדול, זו השאלה, והישרדות היא לא תמיד תוכנית ריאליטי בטלוויזיה.

תשע שנים ויומיים בדיוק לפני הקמת המדינה, ב-13 במאי 1939, הפליגה מנמל המבורג אוניית הנוסעים "סנט-לואיס" ועל סיפונה 936 בני אדם, רובם גרמנים בני המעמד הגבוה, שעזבו את ארץ מולדתם מפחד הגזירות הנאציות נגד אזרחים גרמנים ממוצא יהודי. הם לא גורשו מארצם וממולדתם אלא עזבו את גרמניה כחוק. היו בידיהם אשרות כניסה לקובה, משם התכוונו להמשיך לארה"ב. אבל ממשלת קובה בעלת הנטיות הפשיסטיות החליטה, גם בלחץ התושבים שחששו מפני המהגרים הזרים, להתכחש לוויזות שהיא עצמה הנפיקה. גם רוזוולט, נשיא ארה"ב, סירב לאפשר להם אפילו לעגון בנמלי הדמוקרטיה הגדולה והחזקה בעולם מחשש שהפליטים האלה ישתקעו בארצו. רב החובל, גרמני אנטי-נאצי בשם גוסטב שרדר, החזיר בלית ברירה את האונייה לאירופה אבל סירב להוריד את נוסעיו לחוף גרמני. הוא הצליח להשאיר כשליש מהם באנגליה ואת השאר הוביל עד נמל אנטוורפן. חלקם נשארו בבלגיה והאחרים הגיעו להולנד ולצרפת שהסכימו להעניק להם מיקלט עד שנכבשו זמן קצר לאחר מכן בידי הנאצים – וההמשך ידוע.

כל זה התרחש כזכור לפני המלחמה וכמובן לפני שמישהו (אולי חוץ מזאב ז'בוטינסקי, הליברל הנאור, סופר-אמן בעל חושים רגישים מאוד לזולת, היהודי והלא-יהודי כאחד), העלה על דעתו את שואת היהודים. אבל האם נדרשת שואה ברמה הלאומית-היסטורית כדי להבין שלנעול את השער בפני מי שנמצא במצוקה, או לגרש כחוק את מי שהגיע לכאן או נשאר כאן באופן לא-חוקי – זו לפעמים שואה אישית, חורבן משפחתי ואף מוות? האם רק בצבא יש פקודות שעליהן מתנוסס דגל שחור? האם כל חוק שנחקק בפרלמנט או צו שמבצעת הממשלה בתמיכת החברה הוא חוקי? האם אין החלטות חוקיות לגמרי שמעליהן מתנוסס דגל שחור?

לכן, ומעבר למידת הרחמים הנדרשת בשאלת המשפחות והילדים הצפויים לגירוש, השאלה היא מה אנחנו, כחברה וכמדינה, רוצים להיות ולמי בהיסטוריה אנחנו רוצים להידמות? האם בנוסף לכיבוש שבתוכו אנחנו כולאים את עצמנו לדעת, אנחנו רוצים לסמן על מצחנו גם את אות הגירוש? ולבסוף, צודק שר הפנים. כן, שר הפנים צודק: השאלה היא לא ארבע מאות הילדים (אגב, מדובר בהרבה יותר ילדים, כי גם מי שעונים על הקריטוריונים ספק אם יצליחו לעמוד בגזירות הביורוקרטיה) - אלא העיקרון. זה נכון. כי השאלה האמיתית היא, האם הלאומיות האתנית והדמוקרטיה היהודית האתנוצנטרית שלנו יכולה להשתנות ולהיות ללאומיות ישראלית ליברלית ורב-תרבותית שתשכיל להפיק עושר תרבותי ורווחה כלכלית לחברה ולמדינה שבה יוכלו להשתלב לפחות מי שכבר חיים כאן אתנו – גברים, נשים וטף – שכל מבוקשם הוא שה"סנט לואיס" שלהם תורשה לעגון בנמל המיבטחים הקטן שלנו.

הסופר והמו"ל ראובן מירן הוא מחבר הספר "אנה והציידים", סיפורה של בת למהגרי עבודה שנולדה בישראל ומאויימת בגירוש, שראה אור בהוצאת נהר ספרים בספטמבר 2009. "

יום שבת, 7 באוגוסט 2010

מדינת ישראל מחליטה להסדיר את מעמד ילדי מהגרי העבודה פעם נוספת

משפחות מהגרי העבודה ב"מוקד סיוע לעובדים זרים" השבוע


שתיים מהילדות שהגיעו ל"מוקד סיוע לעובדים זרים" להסדיר את מעמדן


ביום 01.08.2010 לאחר אינספור דחיות ועיכובים, החליטה ממשלת ישראל בהחלטה מס' 2183 להעניק מעמד לילדי מהגרי העבודה שהוריהם שוהים בישראל בניגוד לחוק ואשר עומדים במספר תנאים מצטברים. בפעם הראשונה החליטה ממשלת ישראל להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי העבודה ביוני 2006, ולאחר מכן, הרחיבה את תנאי קבלת ההחלטה באופן שאיפשר לילדים נוספים להסדיר את מעמדם. בסופו של דבר, כ – 900 ילדי מהגרי עבודה זכו במעמד של תושב קבע בעקבות ההסדר המורחב ובני משפחותיהם קיבלו מעמד של תושב ארעי שעם השנים ניתן יהיה להפכו למעמד של קבע.







התנאים המצטברים לקבלת מעמד בהסדר הנוכחי הנם:






1. הילד למד במערכת החינוך של מדינת ישראל כולל גן חובה, אך לא כולל בתי ספר פרטיים וגנים המנוהלים על ידי הכנסיות, בשנת הלימודים תש"ע שהסתיימה ביולי 2010.


2. הילד רשום ללימודים בבית ספר בישראל לשנת תשע"א לכיתה א' ומעלה.


3. הילד מתגורר בישראל לפחות חמש שנים ברצף, ובלבד שאם לא נולד בישראל הוא נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים.


4. הילד דובר עברית.


5. הורי הילד נכנסו לישראל לראשונה באשרה או ברישיון חוקיים. משמעות תנאי זה הוא שכניסתם הראשונה של שני ההורים לישראל חייבת להיות דרך נתב"ג או דרך מעבר גבול מוסדר ולא באמצעות המבריחים הבדואים מגבול מצרים. הורים שנכנסו לישראל בדרכון לא להם, אך קיבלו אשרת כניסה כחוק באותו דרכון, יוכלו הפעם להסדיר מעמדם. גם הורים שנכנסו לראשונה כחוק, אך גורשו מהארץ וחזרו דרך הגבול המצרי יוכלו להסדיר מעמדם. ההסדר לא יחול על ילדי הפליטים (רובם מסודן ואריתריאה) שכניסתם הראשונה לישראל הייתה דרך הגבול המצרי בניגוד לחוק.






מאחר וההסדר הוא לילדי שוהים שלא כדין, הרי שאם הורי הילד או אף רק אחד מהם, שוהה בישראל כדין מסיבה כלשהי, לא יחול ההסדר על הילד. לפיכך, ילדים שאחד מהוריהם או שניהם מועסקים על ידי שגרירויות כחוק, מועסקים כעובדי סיעוד כחוק, מחזיקים במעמד פליט או שהאב הנו ישראלי שלא הסדיר את מעמדה של האם והילד, בכל אותם מקרים לא יוכלו הילד וכן ההורה השוהה שלא כדין – להסדיר את מעמדם במסגרת ההסדר.






ארגוני זכויות האדם השקיעו מאמץ רב בכך שהחלטת הממשלה תכלול ערכאת ערעור ותאפשר לאותם ילדים שאינם עומדים בכל הקריטריונים אך קרובים אליהם, לערער על דחיית בקשתם. יתכן שגם בקשת הערעור תידון בסופו של יום על ידי אנשי משרד הפנים ותידחה אף היא, אך ערכאת הערעור תאפשר לאותן משפחות שילדיהן קרובים לעמידה בקריטריונים להמשיך ולשהות בישראל עד להחלטה הסופית בעניינן מבלי שיחששו ממעצר וגירוש כל העת. יש לציין גם שלאחר דחיית הערעור, פתוחה בפני המשפחות הדרך לעתירה מנהלית בבית המשפט המחוזי ולאחר מכן, באם בית המשפט המחוזי ידחה את העתירה, יוכלו לערער לבית המשפט העליון. ניסיון ההסדר הקודם שהוחל על 900 ילדים בשנת 2006, העלה שאותם ילדים שנדחתה בקשתם ופנו לבית המשפט המחוזי, הוחזרה הבקשה למשרד הפנים לבחינה מחודשת, בחינה שהתמשכה במריבת המקרים עד היום. ראשון הילדים העותרים, אזרח הפיליפינים, שנדחתה בקשתו על ידי משרד הפנים בשנית ועתירתו הגיעה עד לבית המשפט העליון, נדחתה לאחר שבית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב במדיניות משרד הפנים בנושא. עם זאת, הילד ומשפחתו עדיין איתנו והוא עומד בתנאי ההחלטה הנוכחית, כך שיוכל עתה להסדיר מעמדו.






מכשולים נוספים שיעמדו בפני המשפחות המבקשות להסדיר מעמדם כרוכים בפרוצדורה הנובעת מההחלטה. הממשלה אפשרה רק 21 יום להגשת הבקשות (ומשרד הפנים קבע את המועד מיום 08.08.2001 ועד 31.08.2010). אמנם משרד הפנים נערך לקבל את הבקשות מידי יום עד שש בערב, אך רבות מהמשפחות לא תספקנה להכין את כל המסמכים הנדרשים: דרכונים עמם נכנסו לארץ לצורך הצגת האשרה, דרכונים תקפים לכל בני המשפחה, תעודות לידה מקוריות ואישורי לימודים מבתי הספר הסגורים לרגל חופשת הקיץ.






ארגוני זכויות האדם התגייסו לסייע למשפחות בהכנת הבקשות ופתחו שלושה מוקדים לסיוע למשפחות מידי יום עד שעות הערב: ב"מוקד סיוע לעובדים זרים", ב"מסיל"ה", וב"רופאים לזכויות אדם". שלושת המוקדים מתוגברים במתנדבים שגויסו במיוחד למשימה זו על ידי הארגון "ילדים ישראלים" וזאת על מנת שלא ייווצר מצב שבו ילד זכאי למעמד אך לא יזכה בו משום שמשפחתו לא הספיקה להסדיר מסמכיה ורישומה.






אנו מברכים על כך שהתקבלה החלטה להסדיר מעמדם של ילדים החיים בחשש מגירוש, ומחזקים את ידיהם של השרים יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן וגדעון סער, שתמכו במאבק להסדרת המעמד מראשיתו ועשו כמיטב יכולתם להחיל את ההחלטה על כמה שיותר ילדים.






עם זאת, אנו מצרים על כך שההחלטה מותירה מאות ילדים מחוץ להסדר, וקובעת שילדים אלו עם הוריהם ייעצרו ויגורשו מן הארץ. חלקה זה של ההחלטה הנו שרירותי, אכזרי ופוגע בעקרון השוויון, שהרי ילד הוא ילד.






אם תדבק הממשלה בהחלטתה הנוכחית, יוותרו מחוץ להסדר כמה מאות ילדים: ילדי הגנים, ילדים שסיימו י"ב לפני יותר משנה, ילדים שהוריהם עבדו בשגרירויות בתפקידים זוטרים, ילדים שנכנסו לארץ אחרי גיל 13, ילדים שיצאו את הארץ ולפיכך לא שהו בה חמש שנים ברצף וילדים שלאחד מהוריהם מעמד חוקי מסיבות שונות.






מדינת ישראל מזמינה מהגרי עבודה לתוכה זה כשני עשורים. אף אם נצרף את כל אותם מהגרי עבודה שהגיעו הנה כתיירים, מספר ילדיהם של כל אותם מהגרי עבודה יחדיו מסתכם בלא הרבה יותר מ – 2000 ילדים שמתוכם 1200 מתחנכים במערכת החינוך הישראלית (מגיל 3 ועד 18). בכל תולדות המדינה לא עצרו רשויות מדינת ישראל ולא גירשו בכוח הזרוע ילדים דוברי עברית רק משום שהוריהם חטאו בשהייה שלא כדין בתחומה. זה קרוב לשני עשורים שמדינת ישראל מביאה במודע ובמתכוון מהגרי עבודה לעבוד בענפי הסיעוד החקלאות והבניין. אמנם ישנם נהלים אמורים למנוע בעד אותם מהגרי עבודה מלהקים כאן משפחות וללדת כאן ילדים, אך נהלים אלו הנם בלתי אנושיים. לא סביר לצפות מאנשים צעירים, ללא קשר למוצאם, לחיות בישראל במשך שנים מבלי לנהל מערכות יחסים רומנטיות ולא סביר לצפות מנשים לשהות בישראל לעיתים במשך כל שנות פוריותן מבלי לרצות להקים משפחה. הסופר והמחזאי השוויצרי אמר: "רצינו עובדים - קיבלנו בני אדם". זה בדיוק מה שקרה גם למדינת ישראל, אך היא עדיין מסרבת להכיר בעובדה שהעובדים שרצתה והביאה, הם גם בני אדם, כאלו שמתאהבים ולעיתים אף יולדים ילדים.






שמונה שנות פעילות אינטנסיבית ויעילה ביותר של מנהלת ההגירה הביאו לכך שמשפחות שיכלו להרשות לעצמן לעזוב – עזבו. המשפחות שנותרו בישראל הנן משפחות החרדות לעזוב עוד יותר משהנן חרדות מיחידת עוז וממעצר. משפחות רבות אף מורכבות מהורים מלאומים שונים שהגיעו לישראל מיבשות שונות.






נציגי הארגונים עשו ועושים כמיטב יכולתם על מנת להבהיר למקבלי ההחלטות עוד בטרם יקבלו החלטות כאלו, כיצד יראה הגירוש. נראה כי לא הושקעה כל מחשבה באופן בו יתבצעו המעצר והגירוש. ההחלטה מאשרת מעצר משפחות על ילדיהם באופן כמעט מיידי בעוד לא התבצעה כל הערכות בבתי הכלא, לא הוכנו נהלים המסדירים את אופן ביצוע המעצר והגירוש במקרים בהם הורים לא ייקחו עמם את ילדיהם מיוזמתם, או לא יסכימו מראש על המדינה אליה יורחקו הילדים.






בשבועות האחרונים התגייס הציבור הישראלי התגייסות מרשימה ביותר כנגד גירוש הילדים: שרים וחברי כנסת כמעט מכל הקשת הפוליטית, אמנים רבים, לשכת עורכי הדין, ואישי ציבור רבים.






התנועה הקיבוצית התנדבה לקלוט בקיבוצים את משפחות הילדים המועמדים לגירוש בניסיון למנוע את מעצרם ואילו יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים קרא לסרב לביצוע חלקם בהחלטה באם אכן ייערך ניסיון לבצע את החלטת הגירוש.






ניתן לצפות הליכים משפטיים ממושכים ביותר שידרשו התערבות בית הדין לענייני משפחה והחלטות הרות גורל אודות ילדים אלו. מהתבטאויות יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים בנושא, כמו גם מהלחץ הבלתי סביר הקיים כבר כיום על מערך משפחות האומנה בשירותי הרווחה, ניתן להבין שיתכן שמערך משפחות האומנה לא ישתף פעולה עד שיתאפשר גירוש הילד מהארץ עם ההורה שייבחר על ידי בית הדין לענייני משפחה.


קיים חשש שאף אם לא תחל רשות ההגירה בביצוע מעצרי ילדים, הרי שפקחי יחידת עוז מחוסרי העבודה, ימשיכו בהתנהלות שאימצו עוד בקיץ שעבר: עיכוב מהגרות עבודה עם ילדים ברחוב ורישום פרטיהם. החתמת האימהות על התחייבות לעזוב את הארץ תוך חודש ואז, לאחר חודש, הגעה של הפקחים לבתי המשפחות באישון ליל על מנת לברר מדוע לא עזבו ומתי הם מתכננים לעזוב. יש להניח שהתנהלות כזו עלולה לגרום למשפחות להחליט לעזוב את הארץ אף אם לא תגורשנה.






המאזן הדמוגראפי של מדינת ישראל לא ישתנה בעקבות מתן מעמד לכל ילדי מהגרי העבודה החיים כיום בישראל ולכך אנו מייחלים, למצב בו לא יוותר צורך לעצור ולגרש מכאן ילדים.


כפי שעשו כל השנים, ממשיכים ארגוני זכויות האדם לקרוא לממשלה לגבש מדיניות הגירה ברורה ויעילה שתצמצם כניסה בלתי מבוקרת של מהגרי עבודה נוספים לתחומי המדינה באם היא אינה מעוניינת בילדים של אותם מהגרים.

אפילו מדינת ישראל כבר מבינה שמקומם של ילדים פליטים אינו בכלא


ב - 11 ביולי 2010 פרסם משרד המשפטים הישראלי נוהל חדש לטיפול בקטינים לא מלווים, אותם ילדים פליטים שרובם הגיעו בגפם מאריתריאה, אתיופיה וסודן, לאחר שאיבדו שם את הוריהם, מלחמות, רצח עם , רעב ומחלות.

הנוהל הנו תוצאה של מאבק ארוך וממושך של ארגוני זכויות האדם, מאבק שהחל בעתירות משפטיות נגד מעצרם וגירושם של קטינים לא מלווים, עתירות שלווו בכתבות רבות באמצעיי התקשורת השונים וגררו אף דיונים בוועדות הכנסת. בשנה האחרונה, ניסו הארגונים לקדם את זכויותיהם שת הקטינים הכלואים גם באמצעות הצעת חוק שנכתבה על ידי עו"ד יונתן ברמן מ"מוקד סיוע לעובדים זרים" ועו"ד עודד פלר מ"האגודה לזכויות האזרח בישראל".  הצעת החוק הונחה על ידי חברי הכנסת ניצן הורוביץ ודני דנון שהנו גם יו"ר וועדת הכנסת לזכויות הילד וח"כים נוספים חתמו עליה. ההצעה גובשה על רקע מעצרם הממושך וחסר התכלית והתוחלת של ילדים בבית סוהר בניהול שב"ס. הקו המנחה היה שילדים שאינם אזרחים ישראלים ומגיעים לישראל בניגוד לחוק, חייבים להיעצר ולבלות בכלא בטרם יימצא עבורם פתרון הולם, גם אם אין כל אפשרות לגרשם מהארץ.
נטע רוזנטל, מתנדבת מסורה של המוקד שהתגייסה לקידום הצעת החוק, הצליחה להביא לקיומן של שלוש ישיבות בוועדה לזכויות הילד בנושא זה, לקיומן של פגישות וישיבות עם הפקידים הרלוונטיים במשרדי הממשלה, ובשיתוף פעולה עם נציגי ארגוני זכויות האדם וחברי הכנסת הורוביץ ודנון, לתיקונו ופרסומו של הנוהל הנוכחי. במקביל לקידומה של הצעת החוק, הגישה הלשכה לסיוע משפטי של משרד המשפטים הישראלי עתירה נגד החזקתם של הקטינים במעצר, עתירה שאף היא גררה עניין תקשורתי רב וסייעה לקידומו של הנוהל המתוקן. 


גם על פי הנוהל החדש ילדים ימשיכו להיעצר בבתי כלא עם הגיעם ארצה, אך שחרורם המהיר של הקטנים שבהם מובטח. מאופן ניסוחו של הנוהל ניכר שאף אם טרם נמצא פתרון הולם ומיידי מחוץ לכתלי הכלא עבור ילדים פליטים המגיעים בגפם, רשויות מדינת ישראל מכירות בכך שמקומם של ילדים אלו אינו מאחורי סורג ובריח. 

עיקרי הנוהל המתוקן:
ילדים מתחת לגיל 12: יועברו ללא דיחוי לטיפול רשויות הרווחה וישובצו במשפחות אומנה ולא יוחזקו עוד במעצר, גם לא במתקני צה"ל.


ילדים בגילאי 12 - 14: יושמו במסגרת חינוכית של משרד החינוך (פנימיות) במידת האפשר תוך שלושה שבועות. 


ילדים בגילאי 14 - 16: יועברו למתקן משמורת ויישארו שם עד שלושה שבועות אם ניתן לגרשם תוך שלושה שבועות. אם לא - יוחזקו במתקן המשמורת רק עד כמה שנדרש לצורך קביעת גילם ואיתור משמורן.

ילדים בגילאי 16 - 18: יועברו לידי אפוטרופוסים או משמורנים מן הקהילה לכשיימצאו כאלו.
הבעיה המרכזית בנוהל החדש נוגעת לילדים בגילאים 16-18. כפי שצויין, על פי הנוהל החדש, הם לא יועברו לפנימיות, אלא רק למשמורנים בקהילה. מניסיוננו הרב, מעטים הנערים שמצליחים לאתר משמורנים שיסכימו לפרנסם ולא ברור על פי הנוהל מה יעלה בגורלם של אלו שלא יימצא להם אפוטרופוס. הנוהל מאפשר את מעצרם ל - 60 יום ובנוסף, מאפשר לראש אגף זרים ברשות ההגירה להאריך את מעצרם מידי שבעה ימים באם לא יימצא להם אפוטרופוס ראוי.

יש לברך על ההתקדמות ביחסה של מדינת ישראל לילדים שהגורל כה התאכזר אליהם ולקוות שבעתיד הקרוב לא נאלץ להמשיך ולפגוש בהם כלואים מאחורי סורג ובריח.