יום חמישי, 24 ביוני 2010

ביקור ראשון של סטודנטית מסמינר הקיבוצים באגף הנשים בכלא גבעון / ענת אייזיק



21 יוני 2010. יום אחרי תחילת החופש הגדול

החצר מסורגת מכל עבר, גם מלמעלה, שני הספסלים היחידים נמצאים במרכזה.  אבל, הם חשופים לשמש ולכן הנשים יושבות בשולי החצר, בצל המועט. שם אנחנו פוגשות אותן, בשוליים האלה. ישובות  על שרפרפי פלסטיק: אפריקניות מחוף השנהב, גדולות גוף עם נוכחות חזקה. הן יושבות בנפרד מהאתיופיות, שהן נשים קטנות יותר, שיושבות בשורה ובשקט,עם חיוך מקיסים ,מקושטות קעקועי גוף שאני מכירה אך לא מבינה. בנפרד מהן המולדביות הבהירות, בגילאים שונים, פה ושם מלוכסנות עיניים-  כל עמי העולם התאחדו בגבעון, והשמש בגבעון דום. חם לכולן.

ישבנו ארבע בנות בדירה תל-אביבית מגניבה לתכנן מפגש עלום בכלא. כנראה אחת החרדות העמוקות והבסיסיות שלי היא היעדר חופש, ודווקא לשם אני יוצאת מבחירה. למקום שאין בו בחירה. העלינו על הנייר כמה רעיונות להתנהלות כבסיס לשינוים, בפועל היו בעיקר השינויים.

אנחנו בחצר והם עדיין בתאים אוכלות, שרון,אשת החינוך האלופה תופסת דרבוקה בתנופה ואומרת " אני אעשה יח"צ" והולכת פנימה, אני אחריה. במסדרון צר, תקרות גבוהות וקירות ערומים, היא הולכת בתנופה וצועקת "מיוזיק, מיוזיק" ומתופפת בדרבוקה, לא נעים לי להרוס, לה אבל לא באנו כמופע מוסיקלי, ותוך כדי אני חושבת לעצמי שהיא פשוט סוג של צופית גרנט בעינת שרוף, אם נותנים לה תכנית ,זה יהיה חבל על הזמן. אני בבת אחת במסדרון הפנימי, בכלא. הנה החדרים, הנה המיטות, הנה נשים יושבות סביב שולחן ואוכלות,יש להן התנהלות, יש בגדים אישיים, חלוקת אוכל במסדרון, אפשר לטעות שמדובר באיזו אכסניה וכולן מטייילות. מבט שני מפריך את המחשבה, הן לא נראות בטיול, הן פשוט לא מפה, ונצמדות בקבוצות אתניות זו לזו כמו גלגל הצלה בלב ים. אולי לא נשמתי בדקה האחרונה? לא להיראות מבוהלת. לא ללטוש עינים..הסיבוב נגמר מהר ואנחנו שוב בחצר.הקלה.

הפעילות המתוכננת מתנהלת באופן מקרטע משהוא, הנשים יצאו מהתאים המהבילים כדי לקפל כביסה ולהזיע בחוץ, נצנת מצליחה לייצר שיחה עם הנשים האתיופיות, היא צעירה ויפה, הן מרכלות משהוא ביניהן, אולי היא מזכירה להן מישהיא בפנים והן מסתכלות בה היטב כשהיא לא רואה,בוחנות אותה מכף רגל ועד ראש. בוודאי מגלגלות בראשן מחשבות על גורל. יוהנה, הצעירה שרק עברה לאגף הנשים, אחרי שבדיקות הגיל הראו שהיא כנראה סביב 18, אוחזת בדרבוקה והיא ונצנת רוקדות ביחד. מזיזות את הכתפיים במקצב פנימי של תרבות אחרת. מקסים. מרגש.יש מפגש. מוסיקה טיגרית ששרון גרנט שמה בטייפ, תורמת לאווירה.

אינה מזנקת באומץ ומכריזה על המשחק שאנחנו נעשה, הבנות "משחקות מקומות ", הנשים בחצר מוחאות כפיים, מחייכות, זה משעשע אותן,אבל לא מתפתח ,רק החום עדיין מתפתח, אז אנחנו עוברות לשיחות אישיות.
יש שלוש נשים ממולדובה, שתיים ותיקות סביב אחת חדשה שרק הגיעה. הן נדבקות אליה, תוך זמן קצר אני מבינה ממנה- היא מדברת עברית שוטפת- שהיא אלמנה של ישראלי, ויש לה חבר שישלם לעו"ד טוב והיא תצא מפה. מתי היא הגיעה? רק אתמול.ומה היא כבר רגועה ככה? לא, אתמול היא בכתה בהיסטריה ונרגעה. על אצבעותיה טבעות לרוב שנראה שמכריזות על מעמדה.השתיים נדבקות אליה באהבה כנראה אהבה של תקווה, אם היא תצא אולי תוכל לעזור להן.

אני מרגישה מבט באחורי צווארי, אני מסתובבת הצידה ורואה אישה קטנה , כפופה שפופה על השרפרף, נדמה לי שהיא מחכה ,אבל אני לא בטוחה למה. אני שואלת אותה אם היא מדברת עברית.כן, היא עונה במבט שבור. יחלפו כמה משפטים קצרים, אני אסביר לה מי אנחנו, אשאל מתי הגיעה, היא תגיד אתמול, ותוך רגעים נמצא את עצמנו בשיחה ראשונה על עצם הטראומה,

עד אתמול בלילה, אירינה שעברה לישראל ממצרים, נתיב ידוע לסחר בנשים, שעבדה עם משפחה בבני- ברק ולמדה מהשלישיית ילדים שלהם עברית, שהיה לה חבר שעזב אותה לטובת חברתה, ולדעתה הלשין עליה למשטרה, אירינה ממולדובה, אחות בית חולים במקצועה, אמא לשניים, אחד בוגר מחשבים שנסע לחפש עבודה בשוויץ, להם שלחה את כל שהרוויחה בארץ, אותה אשה קטנה חזרה אתמול   למקום מגוריה, שם חיכו לו שוטרי משטרת ההגירה ומאז היא פה. לפני פחות מ-24 שעות איבדה את החופש. עכשיו היא כבר בוכה. שוהה ללא ויזה, שבורת לב שהחבר לשעבר הסגיר אותה, בכלא החם. רחוק כל כך ממולדובה, רחוק כל כך מכל עתיד נראה לעין. פנים של מישהיא שעברה כל כך הרבה, נראית לי ילדה אבודה. אני מזכירה לה את הכוחות שבה, את האומץ לבוא לפה ולעמוד בכל מה שעברה. היא מקשיבה. מסתכלת אליי, מחפשת לשאוב תשובה מהמילים.
אנחנו מחזיקות ידיים.לפעמים יש משמעות אחרת למילה,להחזיק את היד למישהוא. יש לזה משמעות אחרת כשהיד הזו מחוברת לנפש שבורה ומבוהלת. היא ניסתה מצידה להחליק לי את הורידים ביד, שבלטו מאוד בגלל השמש. ניסינו להחליק אחת לשנייה את מה שמפריע.

אני צריכה ללכת, אנחנו נפרדות ומשום מה היא אומרת לי תודה. אני מתרחקת ממנה אבל מרגישה משהוא, וחוזרת אליה בידיים פתוחות, היא קמה אלי, מגיעה לי עד לכתפיים בקושי ואנחנו מתחבקות.
היא בת 40 אבל מפוחדת ואבודה כמו ילדה קטנה, עומדת ומקבלת חיבוק ,עוד תמיכה קלה ופרידה. ולהתראות.
שבפעם הבאה לא תהיי כאן כבר. השינה באוטובוס הממוזג לא מאחרת להגיע, צריך לנוח מזה.
כל מפגש קיצון כזה מעודד אותי מיד להיות אסירת תודה על מה שיש לי בחיים,  אבל אני רוצה להחליף את הביטוי, במקום אסיר- תודה, חופשי- תודה.

יום ראשון, 20 ביוני 2010

יום הפליט הבינלאומי - ממשלת ישראל ממשיכה לגרש פליטים ולהעמיד חייהם בסכנה



ממשלת ישראל קיבלה הבטחה:
"לא יאונה כל רע למסתננים עם העברתם למצרים"

לרגל יום הפליט הבינלאומי המצוין היום ברחבי העולם, ברצוני להפנות את תשומת הלב לאותם פליטים שצה"ל ממשיך לגרש, זו השנה השלישית, למצרים, למרות שרשויות מצרים מגרשות אותם למולדתם תוך סיכון חייהם. בית המשפט העליון טרם מצא לנכון להתערב על אף עתירה שתלויה ועומדת בעניין זה מזה כשנתיים. 

קובץ עדויות חיילי צה"ל ששירתו בגבול ישראל מצרים[1]:

2 באוגוסט, 2007: "המצרים פתחו באש על ארבעה בני אדם שרצו לכיוון שלנו. נראה שאחד מת ושניים נפצעו. אחד הצליח להגיע לגדר וניסינו לעזור לו לעבור אבל המצרים הגיעו לשם ומשכו אותו מאיתנו. ראינו איך הם גוררים אותו ואת הפצועים ואז מכים אותם בידיים שלהם, במקלות ואבנים. שמענו אותם צועקים ומייללים מכאב עד שהם מתו"[2]  

יוני 2008: "זה לא סוד מה שהחיילים המצרים עושים לפליטים שאנו מחזירים אליהם. ב – 18 ביוני, החזיר גדוד סיור בדואי קבוצה של עשרה או אולי חמישה עשר פליטים אפריקאים לחיילים המצרים. התצפיתניות ראו איך המצרים לא מפסיקים להכות אותם בידיים, ליד המשאית, במשך יותר משעה עד שהם נפלו". 

סוף אוגוסט 2008: "תפסנו שלושה נערים קטנים ורזים שנראו בני 15 עד 18 ואמרו שהם מאריתריאה. בהוראת המפקדים בשטח (מח"ט הגזרה נכח באירוע) קשרנו להם את העיניים ואת הידיים ותוך בערך רבע שעה העלנו אותם לג'יפ והסענו אותם לכיוון הגבול. המפקדים קראו לחיילים המצרים ומסרו להם את הנערים. הנערים כלל לא הבינו שמחזירים אותם למצרים".

ספטמבר 2008: "ביום שבת, 23.08.08, בבוקר, זיהינו 30 איש מתקרבים. המצרים ירו בניסיון לעצור אותם וגם הצליחו לתפוס חלק מהם. אחד מהם הצליח להגיע לצד שלנו אך נורה ברגלו ולמיטב ידיעתי שלחנו אותו לבית חולים "סורוקה". היו כאלו שרצו מפחד הכדורים לכל מיני כיוונים ואינני יודע מה קרה להם. אנו אספנו 17 איש כשלושה או ארבעה קילומטרים בתוך שטח ישראל... קיבלנו הוראה ממח"ט הגזרה לקשור להם את העיניים. כפתו לאנשים גם את הידיים באזיקונים, ואז הגיע המח"ט עם אנשים נוספים, ירדו לגבול המצרי, דיברו עם המצרים, וכשחזרו, פשוט הזיזו את הגדר והעבירו את כולם לצד השני, כשעיניהם עדיין קשורות".

8 בספטמבר 2008: "נשלחתי לשמור על חמישה מסתננים: שני גברים, אישה ושתי ילדות. חיילים שהיו איתי הביאו להם אוכל ומים למרות שלא הוקצב עבורם מזון. לשאלתי, ענה אחד הגברים שהוא מניגריה ואילו השני אמר שהוא מסודן. האישה סיפרה שהיא מדרפור ונמלטה משם עם שתי בנותיה הקטנות. בערב החליפו אותי בשמירה. בבוקר הם כבר לא היו שם. כשהתעניינתי סיפר לי אחד החיילים שבלילה קשרו להם את העיניים והידיים והחזירו אותם ככה למצרים".

סוף ספטמבר 2008: "קיבלנו הוראה להחזיר קבוצה של מסתננים למצרים. קשרנו להם את העיניים והידיים. המפקד אמר לא לספר להם שמחזירים אותם כדי שלא יעשו בלגן. הורדנו אותם ליד החיילים המצרים והסתלקנו משם. אחרי כמה דקות שמענו צרור יריות נורה מאחור. הסתכלנו אחד על השני. הרגשתי שכולנו חושבים אותו דבר אבל אף אחד לא העיז לדבר על זה".
  
הודעה לעיתונות של ארגון זכויות האדם הבינלאומי "Human Rights Watch":

8 בינואר 2009:

"מאז אמצע דצמבר, כולאים רשויות מצרים עשרות אזרחי אריתריאה בכלא נח'יל שבצפון סיני ובתחנות משטרה בעיר הקרובה אל עריש. במהלך חודש דצמבר יצרו שני פעילי זכויות אדם קשר עם ארבעה מבין העצורים ולמדו שכל 98 העצורים שהיו כלואים באותה עת בכלא נח'יל ניסו להגיע לישראל אך גורשו על ידי צה"ל למצרים. המצרים כלאו אותם ואפשרו לנציגי ממשלת אריתריאה לבקרם ולרשום את פרטיהם. לפחות 45 מהם כבר גורשו. העצורים דיווחו שסוהרים מצריים הכו קשות חלק מהעצורים, ביניהם אישה שהייתה בחודש הרביעי להריונה וסירבה לעזוב את הכלא בהאמינה שהיא עומדת להיות מגורשת חזרה לאריתריאה"[3].

שר הביטחון, אהוד ברק, בתשובה לשאילתה שהגיש ח"כ דב חנין:
12 בינואר 2009: "לאחר בדיקות המעידות כי אין נשקפת סכנה לחייו של המסתנן לאחר שיוחזר, ומתקבלת החלטה בעניין ביצוע החזרה מתואמת, מתבצעת ההחזרה בתיאום מול הצד המצרי תוך קבלת הבטחה כי לא יאונה כל רע למסתננים עם העברתם למצרים".


[1] העדויות המלאות וכן פרטי החיילים שמורים בידי "הפורום לזכויות פליטים"
[2] “Egyptians killed 4 Sudanese on border,” Jerusalem Post; “Egyptians kill 4 Sudanese refugees at Israeli border,” Associated Press. August 2, 2007.העדות שודרה גם בחדשות ערוץ 10 באותו ערב

יום רביעי, 16 ביוני 2010

דו"ח מחלקת המדינה האמריקאי: "ישראל אינה עושה די להיאבק בסחר בבני אדם"


דו"ח מחלקת המדינה האמריקאי שפורסם אתמול, 15.6.2010, דירג את ישראל גם השנה בקטגוריה השנייה וקבע מפורשות כי מדינת ישראל אינה עושה דייה למאבק בסחר בבני אדם בתחומה.

ארגוני זכויות האדם "קו לעובד" ו"מוקד לסיוע לעובדים זרים" מתריעים מזה שנים על הכשלים החמורים המתועדים בדו"ח מחלקת המדינה, וקוראים לממשלת ישראל לאמץ את המלצות הדו"ח.


הדו"ח מדגיש כי קיים חוסר בולט באכיפה פלילית נגד עבריינים בתחום של סחר בבני אדם, בפרט בעבירות של עבדות ועבודות בכפייה. בנוסף, מכירה מחלקת המדינה האמריקאית בהשלכות ההרסניות על המאבק בסחר בבני אדם שנוצרו כתוצאה מהעברת סמכויות האכיפה ותקני הפקחים ליחידת עוז, שעיקר תפקידה הוא איתור ומעצר שוהים שלא כדין.

התקנים שהיו בעבר בידי משטרת ההגירה, הועברו ליחידת "עוז" שפועלת עתה במסגרת רשות ההגירה האוכלוסין ומעברי הגבול. יחידת "עוז", מציין הדו"ח, אינה מעבירה מידע אודות חשד לביצוע עבירות כלפי מהגרי עבודה ומרבית החקירות בתחום נפתחות בעקבות תלונות של ארגוני זכויות האדם.


מחלקת המדינה הדגישה שוב את דמי התיווך אותם גובים חברות כוח האדם בישראל, שנעים בין 1,000$ ל 21,000$ וציינה כי דמי התיווך משעבדים את מהגרי העבודה לתשלומי חובות כבדים כמו גם מהווים קרקע פורייה לניצולם למטרות סחר.


מחלקת המדינה האמריקאית ציינה לשלילה את כוונתה של הממשלה, כביטויה בהחלטתה מחודש ינואר 2010, להחריף את כבילתם של מהגרי העבודה בתחום הסיעוד למעסיקיהם באמצעות כבילה גיאוגרפית וכבילה למעסיק ספציפי, הסדר, שגם הוא, יוצר קרקע נוחה לתופעות של סחר בבני אדם. עוד מציין הדו"ח כי מדינת ישראל נכשלה בזיהוי קורבנות סחר לעבדות ולעבודות כפיה, ויחידת "עוז" כשלה בזיהוי קורבנות "סחר פנים" בנשים ישראליות ולא נאבקה כנגד קיום התופעה.

4,000 מבקשות מקלט הגיעו לישראל מאפריקה בנשים האחרונות, דרך גבול מצרים, באמצעות מבריחים. מאות נשים מתוכם זוהו כקורבנות של עבדות למטרות מין וארגוני זכויות האדם מעריכים כי רבות מהן נאנסו בעת שהותן במדבר. נשים אלו, שעשויות לענות על ההגדרה של קורבנות סחר להחזקה בתנאי עבדות לצורכי מתן לשירותי מין, הוחזקו במדבר ימים רבים, שבועות ואף חודשים ארוכים כשהן נאנסות מדי יום, מספר פעמים ועל ידי אנשים שונים. רשות ההגירה מאשרת את כליאתן הממושכת של נשים אלו, למרות האיסור לגרשן, ומשרד הבריאות נמנע ממימון ההפלות הנדרשות לעיתים כתוצאה ממעשי האונס.


"מוקד סיוע לעובדים זרים" ו"קו לעובד":"ממצאי הדו"ח תומכים בטענתם העקבית של הארגונים כי משרד הפנים בכלל ויחידת עוז בפרט, אינם מייחסים למאבק בסחר בבני אדם את החשיבות הראויה לו. על רשויות המדינה להכיר בחשיבות המאבק בסחר בבני אדם ולהקדיש את המשאבים הנדרשים להתמודדות רוחבית עם התופעה. על משטרת ישראל להכיר בקיומו של סחר פנים בנשים ישראליות למטרות זנות ולהגביר את מאמצי האכיפה ביחס לעבירות של החזקה בתנאי עבדות ועבודת כפיה."

יום שישי, 11 ביוני 2010

אוסקר אוליבייה, פליט מקונגו, בעקבות הסיור בדרום תל אביב עם חבר הכנסת כצל'ה





בתמונה: מימין - אוסקר אוליביה ובמרכז - ח"כ יעקב כץ (כצל'ה)







ארגוני זכויות האדם הזמינו אותי להצטרף לסיור בשכונה שלי עם יושב ראש וועדת עובדים זרים בכנסת ישראל, חבר הכנסת כצל'ה. קיוויתי לקבל הזדמנות להסביר לו איך אני רואה את המצב, כי אני מכיר טוב את המצב בשכונה שלי.




הספקתי לספר לכצל'ה שאני פליט מקונגו, שנולדה לי בישראל ילדה בת 6 ושלמרות שמדינת ישראל מכירה במלחמה בקונגו ומרשה לקונגולזים להישאר כאן מאז 2001, מספר הקונגולזים בישראל לא מגיע אפילו ל – 300. היה לי חשוב שכצל'ה יידע את זה כדי שיפסיק להגיד שפליטים מגיעים לישראל כי ישראל היא גן עדן בשבילם. פליטים מגיעים לישראל כי הם נמלטים על חייהם והם הצליחו בדרך נס, להגיע עד לישראל. גם אם כצל'ה ישים אותם במחנות עבודת פרך כמו שהיה כתוב בעיתון, אלו שיש להם יכולת, ימשיכו להימלט על חייהם ולהגיע לכאן.



ביקרנו במקומות כמו הספרייה בגינת לוינסקי, שמשאילה ספרים בארבע עשרה שפות למהגרי עבודה ופליטים, פרויקט מאוד חיובי. היינו גם בגן ילדים. היה קצת עצוב שם אבל הגננת, מהגרת מגאנה, הצליחה להראות למשתתפים בסיור את חדוות העבודה ושמחת החיים שלה, למרות התנאים הקשים. מאחר ולא היה בשבילי מקום באוטובוס של הוועדה, לא יכולתי להצטרף אליהם לסיור בבית ספר הירדן, שבשכונת התקווה. כשחזרו משם, כצל'ה אמר שהוא מזועזע ממספר הילדים "הגויים" בבית הספר ומבין את היהודים שמוציאים את הילדים שלהם מבית הספר כי "הם רוצים בית ספר יהודי". אחד מנציגי השכונות שהתלווה לסיור, כעס על אחת המורות שסיפרה שהיא מלמדת תרבות יהודית וחגי ישראל, כמו בכל בית ספר בישראל, הוא כעס על כך שהיא מלמדת ילדים שאינם יהודים.



ערכנו גם סיור במדרחוב נווה שאנן. תושבי המקום מאוד מאוד כעסו על כצל'ה. הם שאלו אותו בכעס מדוע המדינה נותנת לאנשים האלו להישאר בישראל במקום להעביר אותם למדינה מוסלמית. והרי רובינו בכלל נוצרים. הם טענו שכולנו שקרנים ורק רוצים להישאר בישראל. כשניסיתי לדבר עם אחת הנשים שצעקו, היא סירבה לדבר איתי ואמרה שאין לה מה לומר לי. איך היא יודעת שאני שקרן אם מעולם לא דיברנו ? גם רופא, כשרואה אדם מבלי לבדוק אותו, אינו יכול לדעת אם האדם חולה. כיצד היא יכולה לדעת שאני שקרן אם מעולם לא שמעה את דבריי ?



מפקד יחידת עו"ז, יהודה בן עזרא, הוביל את הסיור בין בתי הזונות ואמר לכצל'ה כמה שהיה פעם יפה בתחנה המרכזית ופתאום באו הזרים ופתחו בתי זונות ובתי סמים. גם על המחלות הוא דיבר. אני חושב שבן עזרא הוא לא תל אביבי. אם הוא היה תל אביבי, הוא היה יודע שבתי הזונות הגיעו לתל אביב הרבה לפני הפליטים. כולם יודעים את זה. אני גם לא מבין את הדיבורים האלו על מחלות, כאילו שישראלים לא חולים אף פעם.



כצל'ה נתן הרבה חופש ביטוי לכל אותם אנשים שביטאו את מה שרצה לומר ואז אמר שהם זועקים מדם ליבם.



אחת מתושבות השכונה סיפרה שביתה מפחדת לקחת את בנותיה הקטנות לגינת שפירא כי יש שם הרבה ילדים שחורים והן מפחדות מהם. זה טוב שילדים קטנים לא ידברו עם אנשים זרים שאינם מכירים. אני לוקח את הבת שלי לגינת שפירא לעיתים קרובות וגם אני מזהיר אותה לא לדבר עם זרים, לא חשוב באיזה צבע הם.



למה שילדה קטנה תחשוב שאנשים שחורים הם מסוכנים ? מה אמא שלה סיפרה לה כדי שתפחד מאנשים רק בגלל שהם שחורים ? הפחד הזה הוא הרי לא מסכנה אמיתית אלא פחד מכל מה ששונה, שלא בדיוק כמותם. לא היה ממש ברור אם תושבי השכונות הם נגד זרים, או נגד פליטים, או נגד אפריקאים, או נגד מוסלמים או נגד אנטישמיות. לעומת זאת, היה מאוד ברור שהם נגד כל מי ששונה מהם.



עצוב לי בשביל האנשים האלו. אני יודע כמה קשים החיים שלהם כי הם חיים לידי. שכנים שלי. אבל בנוסף לחיים הקשים ממילא, נוסף להם קושי נוסף , קושי שהם מוסיפים לעצמם, הקושי של חיים בפחד: חיים בפחד מפני מי שהצבע שלו שונה, או שהזוית של העיניים שלו שונה. הפחד הזה, עושה את החיים שלהם עוד הרבה יותר קשים ממה שהם חייבים להיות.

יום שני, 7 ביוני 2010

את כצל'ה אי אפשר לבלבל בעובדות







לאחר הבחירות האחרונות, פניתי בשם 11 ארגוני זכויות אדם ליו"ר הכנסת בניסיון להסדיר באופן רשמי את טיפולה של "הוועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים" גם בנושא הפליטים. משהגיעה תשובתו השלילית של יו"ר הכנסת, פניתי ליו"ר הוועדה החדש, ח"כ יעקב כץ, העונה לשם החביב והבלתי מזיק "כצל'ה".




סיפרתי לכצל'ה כיצד הוועדה שהתמנה לראשה עסקה במשך כל השנים לא רק בנושא מהגרי העבודה אלא גם בנושא הפליטים והבעתי תקוותי שגם בראשותו תמצא הוועדה לנכון לדון גם בנושא חשוב זה. כצל'ה ענה שאמנם נושא העובדים הזרים חדש לו, אך ככל שהוא מתעמק בחומר הוא מבין עד כמה סבוכות הבעיות וכפי שנראה לו עתה, הוועדה תהיה עמוסה בדיונים אודות עובדים זרים ולא יימצא זמן לדון בנושא הפליטים.



באופן מפתיע, למרות הבעיות הסבוכות שעל שולחן הוועדה, מצא היושב ראש לנכון להקדיש שלוש ישיבות וכן שלושה סיורי שטח לנושא הפליטים. רק בעוד אנו ביקשנו לדון בהתעמרות הרשויות בפליטים המצויים בישראל ובדרכים לקידום זכויותיהם, כצל'ה הרחיק עד מצרים והצליח למצוא פנאי לסיור ודיון בנושא הפליטים שחלילה עלולים עוד להגיע אלינו משם.



לקראת דיון שביקש לערוך בנושא "מיליון מסתננים במצרים", הזמין כצל'ה דו"ח במחלקת המחקר והמידע של הכנסת. משהגיע הדו"ח לידיו וכצל'ה גילה שאינו תומך בהנחה הדמיונית שממתינים מיליון "מסתננים" במצרים, נמנע מלספר על הדו"ח לחברי הוועדה. על פי הדו"ח , נכון לספטמבר 2009 יש במצרים רק 41,423 פליטים ומבקשי מקלט. מסקנת הדו"ח חד-משמעית: "מבחינת הפוטנציאל של הסתננות לישראל לצורכי חיפוש עבודה וצרכים נוספים. ניתן להניח כי לא מדובר במיליון מהגרי עבודה ומבקשי מקלט אלא בתנועה קבועה של מאות מסתננים מדי חודש ואלפים בשנה".



אתמול ערך כצל'ה סיור של יום שלם בדרום תל אביב, "עיר המסתננים", כשהוא מלווה בפקחי יחידת עו"ז האמיצים ונציגי השכונות הדרומיות של העיר. בנאום הפתיחה דיבר כצל'ה על 1000 "מסתננים" המגיעים לתל אביב מידי חודש. כעבור מחצית השעה כבר הגיעו 1200 מידי חודש. בצהרי היום עמד קצב "המסתננים" על 1500 בחודש.



יחיאל מחדון, מאגף הרווחה של עיריית תל אביב התבקש לספר ליושב ראש הוועדה כמה "מסתננים" חיים כיום בעיר. מחדון ציין שחיים בתל אביב כ – 30,000 מהגרי עבודה ומתוכם 5,000 הנם פליטים, או "מסתננים" כהגדרת יושב ראש הוועדה. כצל'ה שמע ואף הבין את הדברים שכן הביע אי נוחות מופגנת מהמספרים העלובים והטיח במחדון: "רק בשישה חודשים האחרונים נכנסו קרוב ל – 6000 ! איך 5000 ? ..." והוסיף "אולי מחר הם יבחרו את ראש הממשלה"...



במאמר מוסגר נציין שבדיון שנערך בוועדה בראשותו של כצל'ה ב – 26.01.2009 אמר לפרוטוקול נציג צה"ל, תא"ל ערן אופיר – ראש מנהלת קו התפר, שבכל שנת 2009 נכנסו לישראל 4,874 "מסתננים". זוהי ירידה חדה ממספר הנכנסים במהלך שנת 2008 שעמד על 7,707. אם נקבל את הטענה שמתחילת 2010 נכנסים לישראל כ – 1000 פליטים בחודש, הרי שמספר זה, בשקלול המידע שמסרו צה"ל ומשרד הפנים מביא אותנו למסקנה שכיום נמצאים בישראל, בכל מדינת ישראל, קרוב ל – 25,000 פליטים מאפריקה שחצו את הגבול ממצרים.



אבל את כצל'ה , גם צה"ל לא יכול לבלבל בעובדות. עם שובו מהסיור, מיהר חבר הכנסת החרוץ להזהיר את כלל שרי הממשלה וחברי הכנסת: "נתניהו נכנס לתפקידו כש12000 מסתננים נמצאים בת"א. כעת יש 30 אלף ועד סוף כהונתו יהיו מאה אלף. לטעמי, חשוב שתכירו נתונים אלו".