יום חמישי, 27 במאי 2010

8000 איש הגיעו לעצרת למען ילדי מהגרי העבודה










על פי הדיווחים באמצעיי התקשורת השונים,
בין 6000 ל - 8000 איש התייצבו בעצרת, ברחבת מוזיאון תל אביב, לתמוך במתן מעמד חוקי לילדים הישראלים של מהגרי העבודה.


במהלך העצרת הוקרן סרטון ובו ברכותיהם של 4 שרים ו - 12 ח"כים ל - 1200 הילדים הישראלים של מהגרי העבודה.




יום שישי, 21 במאי 2010

ושוב מטלטלים את ילדי מהגרי העבודה בין תקווה ליאוש


שיחת הטלפון הראשונה הגיעה הבוקר בשש. מהגר עבודה ממולדובה שקרא את כותרת "ידיעות אחרונות: המלצה - רוב ילדי העובדים הזרים לא יגורשו", כך זעקה הכותרת והיכתה בביטנו: "האם הילד שלי הוא 'רוב' או שמא איננו 'רוב' ?" חשב בחרדה ומהר להתקשר לברר. אחריו הגיעו שיחות הטלפון של אלו ששמעו באוטובוס, בדרך לעבודה , ברשת ב', את הדיווח על פיו מהוועדה הבינמשרדית נמסר שמתגבשת המלצה לקריטריונים למעמד לילדי מהגרי העבודה. גם אזרחי ישראל, דוברי עברית על בורייה, שילדיהם לא יגורשו ללא כל קשר לטיב ההמלצה, היו מתקשים להתרכז ולהבין את הקריטריונים שהוזכרו ברדיו: ילדי מהגרי עבודה השוהים בישראל למעלה מחמש שנים, לומדים במערכת החינוך הישראלית ודוברי עברית.


ניכר כי מקבלי ההחלטות כלל אינם חושבים על אותם אלפי מהגרי עבודה שחייהם תלויים על בלימה, מתנדנדים בין תקווה ליאוש. הורים אלו, שטובת ילדיהם לנגד עיניהם והם אינם רוצים לנתקם מישראל מולדתם, יושבים על ספסל האוטובוס, בדרכם למקום עבודתם הרעוע, השברירי ונטול האשרה. בין פרסומת תעמולה אחת לשנייה של רשות ההגירה, פרסומת הקוראת לציבור שלא להעסיק אותם, הם שומעים על המלצת הוועדה שלא לגרש חלק מהילדים. שוב צפות החרדות אותן הצליחו להדחיק מאז הקיץ שעבר: האם אותנו יגרשו ? האם אותנו יעצרו ? האם נזכה להישאר כאן ?



יש לברך את הוועדה הבינמשרדית אם אכן תגבש המלצות ברוח זו, המלצות שתמנענה את גירושם והגלייתם של ילדים ישראלים ממולדתם. כולנו תקווה ששר הפנים ימצא לנכון לקבל המלצות אלו. עם זאת, יש לזכור שמדובר בהדלפה בלבד. השר טרם אמר את דברו ואף הוועדה טרם פרסמה את המלצותיה הסופיות.



לקראת גיבוש ההמלצות הסופיות יש לזכור שלאחר קבלת החלטת הממשלה הקודמת, חלפו שנתיים בטרם התבררו הבקשות. במהלך תקופה זו גדלו ילדים נוספים לתוך השפה העברית ותרבותה . לפיכך, מן הראוי להוריד את סף הגיל בעת קבלת ההחלטה על מנת לאפשר ליותר ילדים ישראלים להשתחרר בסופו של דבר מחרדת הגירוש.



עכשיו חשוב יותר מתמיד: על מנת לשכנע את מקבלי ההחלטות לקבל את ההחלטות הנכונות, כולנו נתייצב ביום שלישי הקרוב, 25 במאי, בשבע וחצי בערב, ברחבת מוזיאון תל אביב ונקרא לממשלה לקבל את ההחלטה הנכונה: מעמד חוקי לילדים הישראלים של מהגרי העבודה.
פרטים נוספים בדף האירוע של ארגון "ילדי ישראל":

יום רביעי, 19 במאי 2010

מכתב ששלחה תלמידת י"ב לאחראים על ההחלטה לגירוש ילדי מהגרי העבודה

לכבוד בנימין נתניהו- ראש הממשלה
יובל שטייניץ- שר האוצר
אלי ישי- שר הפנים
יעקב נאמן- שר המשפטים
מנכ"ל משרד האוצר- חיים שני
מנכ"ל משרד הפנים- גבי מימון
שמי רעות ורנסקי, אני בת שבע-עשרה וחצי ולומדת בכיתה י"ב בחיפה. אני פונה אליכם בנושא שמעסיק ומטריד אותי באופן יום יומי, והוא גירוש 1,200 ילדי מהגרי עבודה מישראל. עד לפני כמה חודשים לא ידעתי כלל על מצבם הקשה של מהגרי עבודה וילדיהם בארץ. היה כל כך קל לחיות ב"בועה" הזאת, של בית ספר שמקבל אותי, של בית חם שתמיד אפשר לחזור אליו, של מדינה שאני שייכת אליה.
רק עכשיו בהסתכלות אחורה אני מבינה, שבזמן שחייתי את השקט והביטחון הללו, 1,200 ילדים אחרים כמוני חיו, ועדיין חיים יום-יום, בחוסר ידיעה מתמדת של איפה יהיו מחר. הכול התחיל במגמת הקולנוע בבית הספר שלי. כל שנה תלמידים בכיתה י"ב במגמה מצלמים סרט גמר, על נושא שהם בוחרים. את נושא ילדי המהגרים העלתה בכלל תלמידה אחרת מקבוצתי, ורק כאשר המצלמה עלתה על הכתף, והסאונד כוון, והעיניים נדדו סביב המראות הלא מוכרים הללו של גן לוינסקי, התחלתי להבין על מה מדובר. את הסרט אני וקבוצתי החלטנו לעשות על נערה בשם אוולין.
אוולין בת חמש-עשרה וחצי ועלתה לארץ מקולומביה לפני שבע שנים. אחותה גורשה כבר מהארץ כשמלאו לה שמונה-עשרה שנה, וכיום אוולין חיה עם אימה ואחיה התינוק בדירה קטנטנה בתל-אביב. היינו בביתה, בבית הספר עם חבריה, ליווינו אותה להפגנות, ולא הצלחנו שלא להיקשר לאישיות המדהימה שלה. לאט לאט הרגשנו כמה היא שייכת אלינו, כמה היינו רוצים שהיא תישאר פה איתנו, וכמה היינו רוצים להאמין שהאיום שמעיק עליה הוא רק אשליה שמשתקפת מעדשת המצלמה, ושהמציאות בעצם אחרת... אך לאט לאט כל המצב כבר הפך לאמיתי יותר, עדשת המצלמה התחלפה בעיניים שלנו, הסרט התחלף במציאות, והשחקנית הראשית בסרט הפכה לבן אדם משמעותי שנכנס לנו ללב.
אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה, לעצור לרגע. אם נקלף, אפילו רק לכמה שניות, את הפוליטיקה, את החוקים הכתובים בנייר, נגלה זיק אנושיות. על המדינה לנסח מדיניות הוגנת ואנושית כלפי מהגרי העבודה, ולא להעניש ילדים חפים מפשע על חוסר מדיניות שכזו. כל רצונם של הילדים הוא לחוות ילדות מלאה ללא פחד בארץ מולדתם. אני בטוחה שמכתב זה הוא רק עוד אחד ממכתבים רבים שאתם קוראים המתנגדים לגירוש, אך אני מבקשת שלא תתעלמו ממנו. בתור נערה שקרובה מאד לגיל של הילדים הללו אני יודעת כמה חשוב לילד להרגיש שייך, ובטוח באמת. אל תמנעו זאת מהם. אני קוראת לכם בפניה נרגשת לפתוח היום את ליבכם, ולקרוא לשאר חברי הוועדה להעניק ל -1200 הילדים מעמד קבע בישראל.
בברכה, רעות ורנסקי, חיפה.

יום ראשון, 16 במאי 2010

קנו כחול לבן תוצרת סין

הודעה לעיתונות מטעם קואליצית נשים למען תעסוקה הוגנת *

"קנו כחול לבן תוצרת סין"

"קנו כחול לבן" דוחקים בנו תשדירי שירות של משרד התמ"ת והתאחדות התעשיינים, כי זה נותן תעסוקה לכולנו. "אל תעסיקו עובדים בלתי חוקיים" מפצירה הממשלה, הם גוזלים את פרנסתנו. מהמשדרים אפשר להסיק, שהאבטלה בישראל נובעת לא מהמדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות, אלא בגלל הציבור, המעדיף לקנות תוצרת חוץ, ולהעסיק מהגרי עבודה "בלתי חוקיים".

הבעיה היא לא הציבור אלא הממשלה. החל משנות התשעים, כאשר תעשיית ההיי-טק פרחה, הממשלה חיסלה את התעשייה המסורתית, שייצרה מקומות עבודה אמיתיים לעובדות חסרות הכשרה אקדמאית. מפעלי הביגוד והטכסטיל למשל, עברו לארצות שעלות כח העבודה בהם מגיעה לעשירית העלות בישראל. אפילו מדים לכוחות הבטחון ודגלי ישראל מיוצרים בסין. בשעה שהתעשיינים גזרו קופונים, נותרו מאחור עשרות אלפי מובטלות, ערביות ויהודיות, ותיקות ומהגרות, וכל זה בעידוד ממשלתי. הממשלה נשארה אדישה לגורלן של הנשים בפריפריה, והתעלמה מזכותן להתפרנס בכבוד.

גם בנושא תוצרת חקלאית מקומית התמונה עגומה. אמנם את האדמה אי אפשר ליצא לחו"ל, אבל את העובדים התאילנדים אפשר לייבא, ואלה מועסקים בתנאי עבדות, תמורת 13 ₪ לשעה. לא פלא שהחקלאים מעדיפים להעסיק באשרה עובדים זולים על פני נשים ערביות המשוועות לעבודה. וכדי להוסיף חטא על פשע, הממשלה החליטה רק לאחרונה להוסיף ל-29 אלף התאילנדים הקיימים בארץ עוד 3,700 עובדים חדשים. חברות כח האדם גובות סכומי עתק לגולגולת, החקלאים מקבלים סבסוד עקיף, בשעה ש83% מהנשים הערביות סובלות מאבטלה ועוני.

ואם תגידו, לפחות יש לנו שירותי סעוד כחול לבן, הרי כאן התמונה יותר קשה. בעבר, משרד הבריאות לקח את אחריות על הטיפול בקשישים במסגרת שירותי בריאות. אך לא עוד, בתי אבות נסגרו, אלפי מקומות עבודה ירדו לטמיון, והכל הופרט. כמעט 100% משירותי הסיעוד מתבצעים ע"י מהגרות עבודה, שנאלצות להפרד ממשפחותיהן כדי לפרנסן, ולטפל פה בקשיש זר. המדינה מאלצת את הקשישים להפוך למעבידים, וכאשר אין באפשרותם לשלם את השכר החוקי הם הופכים לעבריינים בעל כורחם. ומהגרות העבודה? אם במקרה התחתנו, או נכנסו להריון, נגזר דינן לעבור מאסר וגירוש כאילו היו פושעות.

ולכן, אנו שואלות את הממשלה: אחרי 20 שנות כלכלת שוק בלתי אחראית, איפה מתחבאים אותם מוצרים כחול לבן, שאנו מתבקשים לקנותם? אותנו היא לא מרמה במסע הפרסום ההזוי הזה. אולי את עצמה, או את גוש המדינות המתועשות, שהחליט לקבלה לשורותיו. את מסע הפרסום הזה כדאי שתפנה לעצמה, ול-18 המשפחות השולטות בכלכלה הישראלית, הרוכשות ומוכרות מפעלים בשביל רווח מהיר, ומפטרות עובדות כדי להעלות את ערך המניות שלהם.

קואליצית נשים למען תעסוקה הוגנת דורשת מהממשלה:

· די למדיניות הכלכלית הניאו ליברלית! הפסיקו את ההפרטה! אמצו מדיניות כלכלית המייצרת מקומות עבודה!

· הפסיקו את היבוא החוקי של מהגרי העבודה, ובמקביל את הגירוש האכזרי של אלו ביניהם שאיבדו את מעמדם החוקי עקב מדיניות הכבילה, ודאגו לכך שיועסקו בתנאים הוגנים.

· העניקו יחס אנושי למהגרות העבודה הנמצאות כאן, שכר חוקי, ואפשרו להן לקיים חיי משפחה ככל בני האדם!

· הפסיקו את ההפרטה של הסיעוד, וספקו לקשישים תשובות הולמות במסגרת ביטוח הבריאות.

*קואליצית נשים למען תעסוקה הוגנת נוסדה בעקבות יום האשה הבינ"ל האחרון במרץ, כדי להעלות לתודעה הציבורית את מאבקן של נשים למען תעסוקה הוגנת ונגד האבטלה. הקואליציה כוללת את הארגונים הבאים: פורום הנשים של ארגון העובדים מען; ארגון "אחותילמען נשים בישראל"; מוקד סיוע לעובדים זרים; פרלמנט נשים, תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים ואנואר-מנהיגות נשים יהודיות ערביות; סינדיאנת הגליל; תמורההמרכז המשפטי למניעת אפליה; קול האשה.

לפרטים נוספים: מיכל שורץ, 050-4330067

יום שני, 10 במאי 2010

עצרת נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה - 25.05.10 ב - 19:30

עמותת ילדים ישראלים - Israeli children מזמינה אתכם:
"אין לנו ארץ אחרת"
העצרת המרכזית למניעת הגירוש ולמען הענקת מעמד קבע ל- 1200 ילדי מהגרי העבודה שנולדו, גדלו והתחנכו בישראל.
ביום שלישי ה- 25.5 בשעה 19:30 ברחבת מוזיאון ת"א יתקיים אירוע חשוב ומכונן לזהותה החברתית הומניסטית של מדינת ישראל. אנחנו מתייצבים כבני אדם ודורשים מהממשלה שלנו לא לעשות לאחרים את מה ששנוא עלינו ושעשו לנו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. גירושם של ילדים שנולדו במדינת ישראל ושהמדינה בעצמה נתנה להם במשך שנים רבות להישאר ולהפוך לחלק ממנה – הוא אכזרי ואנטי אנושי ועל כולנו לזעוק ולמחות על כך. זהו רגע ההכרעה! עד סוף חודש מאי עומדת הממשלה להחליט מה יעלה בגורל הילדים והאם הם יגורשו בתום שנת הלימודים.
בין האומנים המשתתפים: מירי מסיקה, שלמה גרוניך, קרן פלס, דודו טסה, מאיה רוטמן, סגיב כהן, קוואמי ועוד.
בהנחיית אורלי וילנאי וגיא מרוז
במעמד שרים וחברי כנסת
העצרת בשיתוף התאחדות הסטודנטים בישראל ויוניסף ישראל

יום ראשון, 9 במאי 2010

עד מתי יוחזקו קטינים לא מלווים בכלא ?

ביום שלישי, 04.05.2010, נערך בכנסת דיון נוסף בוועדה לזכויות הילד בנושא מעצרם המתמשך של קטינים לא מלווים בכלא גבעון. מדובר בנערים בני 13 עד 18 שחלקם אף אינם יודעים את גילם המדוייק שכן הוריהם נהרגו בטרם הספיקו לברר זאת. מרבית הנערים איבדו את הוריהם במלחמות באפריקה, חצו מדבריות, הלכו ברגל אלפי קילומטרים עד שהגיעו לישראל בתקווה למצוא בה מקלט. בדיון שהתקיים באותה וועדה חמישה חודשים קודם לכן, ביום 25.11.2009, קרא יו"ר הוועדה, ח"כ דני דנון, לשחרר באופן מיידי את הקטינים הכלואים. כ - 25 מהם אכן שוחררו במהלך החודשים שחלפו לפנימיות ולמשמורנים, אך השאר וכן קטינים שחצו בחמשת החודשים האחרונים את הגבול, נותרו כלואים. בראשית חודש מרץ 2010 ניתן צו על תנאי בעתירה שהגישה הלשכה לסיוע משפטי במשרד המשפטים נגד החזקתם של קטינים בכלא גבעון, ורשויות המדינה נדרשו לנמק לבית המשפט בתוך 45 ימים מדוע הילדים לא יוחזקו במתקן שאינו בית סוהר.

מיד לאחר הדיון, הכריזה כותרת עיתון "הארץ" משום מה "בעקבות הפרסום ב"הארץ" על תנאי הכליאה של ילדי פליטים, השר לביטחון פנים הורה לסגור אגף שבו הוחזקו". אכן נמסר בישיבת הוועדה שהוחלט על סגירת אגף הקטינים בכלא גבעון אך משנעשה ניסיון לברר מתי בדיוק ייסגר האגף, הבהירה נציגת השב"ס שרק לאחר שיועבר תקציב לפתיחת כלא אחר שיחליף אותו: כלא מיכ"ל בחדרה. משמעות הדבר: אין עדיין כל תאריך לסגירתו של אגף הקטינים בכלא גבעון וגם לאחר שייסגר, הילדים פשוט יועברו לכלא אחר, שהתנאים בו סבירים יותר. המדינה גם אינה ממהרת להשיב לדרישת בג"צ וביקשה הארכה לאחר שנמנעה מלנמק תוך 45 יום את החלטתה לכלוא ילדים בגבעון.

אך לא רק בכלא גבעון כלואים ילדים. בכלא סהרונים שעל גבול מצרים כלואים גם כן ילדים לא מלווים בתנאים הרבה יותר קשים, באוהלי בד, ואף מבלי שיופרדו מהעצורים הבוגרים במקום, כפי שמחייב החוק. נציגי הלשכה לסיוע משפטי שסיירו במקום, סיפרו לוועדה שראו גם עצורים שהנם משוכנעים שהם קטינים, אך כלל לא היו רשומים כקטינים. בעוד ח"כ דנון מתרעם כל כך ש - 47 קטינים כלואים בכלא גבעון, אף אחד לא יודע כמה קטינים כלואים בניגוד לחוק בכלא סהרונים.

פעם, אפשר היה לבדוק זאת. מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" היו מבקרים באופן קבוע בכלא סהרונים, נכנסים לאגפים השונים, משוחחים עם כל העצורים ומאתרים ילדים ועצורים הסובלים מבעיות מיוחדות. מאז הגישו ארגוני זכויות האדם עתירה נגד תנאי מעצר ילדים בסהרונים, בחודש ינואר 2008, נמנעת כניסת המתנדבים לתוך אגפי כלא סהרונים. הם ממשיכים להגיע לכלא פעמיים בשבוע עם רשימות של עשרות עצורים אותם ברצונם לראות, אך רק לעיתים נדירות מצליחים הם לפגוש יותר משישה - שבעה עצורים, וזאת משום שהסוהרים אינם מספיקים להוציא מהאגפים עצורים נוספים בכל ביקור. כיוון שלמתנדבי המוקד אין עוד גישה לכלל העצורים בסהרונים, אין באפשרותם לדעת כמה קטינים מצויים במקום: קטינים הכלואים עם עצורים בוגרים שעלולים לפגוע בהם, קטינים שנמנעת מהם הגישה לחינוך למרות שהם זכאים לו על פי חוק וקטינים שדבר כליאתם כלל אינו מדווח לאנשי הלשכה לסיוע משפטי.

שירות בתי הסוהר עושה כמיטב יכולתו לטפל בילדים בכלא גבעון, ואולם אין בכך לשנות את העובדה שמקומם של הילדים אינו בכלא, ולא בטיפול שב"ס: לא בכלא סהרונים, לא בכלא גבעון ואפילו לא בכלא מיכ"ל משופר התנאים.

* יש לדרוש מרשות ההגירה לשחרר באופן מיידי את הילדים לפנימיות או למשמורנים
* יש לקדם את הצעת חוק איסור מאסר ילדים שיזמו חברי הכנסת ניצן הורוביץ ודני דנון
* עד שתתקבל הצעת החוק, יש לקבוע בנהלים שקטינים לא יכלאו עוד