יום ראשון, 4 באפריל 2010

חלפה עוד שנה - מה השתנה ?

ב – 23 בדצמבר 2008, לפנות בוקר, התקשר אליי לואיס* לדווח כי מרי אשתו נעצרה פעם נוספת. גם הפעם זה קרה בתחנת האוטובוס בדרך לעבודה, במקום בו היא פוגשת את שוטרי מנהלת ההגירה מדי בוקר. לא בכל פעם מרי או לואיס, זוג מהגרי עבודה מאפריקה, מתקשרים לדווח על מעצרם. אך הפעם מרי נבהלה. היא חששה לבלות את יום המחרת, יום חג המולד, באחד מבתי הכלא הרחק מבתה אוסנת. למזלה, מסמכיה הוחזרו לה והיא שוחררה לפני כניסת החג. "איזה מזל שאוסנת לא יודעת!" אמרה כשהתקשרתי, מזכירה לי עשרות אירועים קודמים במהלכם נעצרו היא או לואיס ואוסנת, מיומנת במפגשים עם שוטרי מנהלת ההגירה, רצה למקום כשהיא פורצת בבכי בניסיון להביא לשחרורם המהיר של הוריה.

אוסנת, בת 15, נולדה בישראל. עד לאחרונה הייתה תלמידה מצטיינת בבית ספר תיכון תל אביבי. בשנת 2001, כשהייתה בת 8, נעצר אביה בפעם הראשונה ונשלח לכלא "מעשיהו" לקראת גירושו מהארץ. כותבת שורות אלו פגשה במהלך השנים עשרות ואולי אף מאות ילדים ששוטרי מנהלת ההגירה קרעו אותם מזרועות אבותיהם אשר נשלחו למעצר בדרך למדינת מוצאם: גאנה, ניגריה, קולומביה, אקוודור או הפיליפינים. הניסיון העצוב מלמד כי עם השנים המרחק מהאב עושה את שלו ולבסוף כל מה שנותר לילד הוא זיכרון רחוק.

אוסנת לא ויתרה, סירבה לקבל את רוע הגזירה ובכתה ללא הפסק. פסיכולוגית מטעם בית הספר כתבה בעניינה חוות דעת שגרמה לדיינת בית הדין לביקורת משמורת לשחרר את לואיס מיידית, עד תום שנת הלימודים של אוסנת, אז תיסע (כך לפחות חשבה הדיינת) כל המשפחה חזרה לאפריקה.

מרי ולואיס שהיו מזועזעים מהמעצר הממושך רצו לחזור הביתה, אבל אוסנת, צברית חוצפנית, הטילה וטו על ההחלטה. היא ממש לא הבינה למה מישהו רוצה לשלוח אותה לאפריקה, למדינה אותה לא ראתה מימיה ומסיפורים ששמעה – גם לא חשה כל תשוקה לראות מקרוב. "יש שם אריות ונמרים" סיפרה בבעתה...

בסוף שנת 2003, נעצר לואיס פעם נוספת על ידי שוטרי מנהלת ההגירה. גם הפעם אוסנת הייתה נחושה שלא לאפשר את גירושו של אביה מישראל וכמובן שגם לא התכוונה לנסוע עמו. במסגרת הניסיונות למנוע את הגירוש ולנסות לגייס את דעת הקהל הישראלית לנושא, היא התייצבה באולפן חדשות הטלוויזיה והתעמתה עם שר הפנים דאז, אברהם פורז. סיפורה של הילדה נגע לליבם של ישראלים רבים, שכתבו לשר מכתבים בבקשה לשחרר את אביה ולאפשר למשפחה להישאר בישראל.

בסופו של דבר הצליחו מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" לשחרר את לואיס דווקא בעקבות תקלה טכנית מצד הרשויות, שכן הוא לא הובא בפני בית הדין במועד הקבוע בחוק הכניסה לישראל.

בשנת 2004 שר הפנים אברהם פורז ביקש להעניק מעמד לילדי מהגרי עבודה בני גילה של אוסנת ומונה לעמוד בראש וועדת שרים שדנה בנושא. שנה מאוחר יותר, ביוני 2005 התקבלה החלטת ממשלה שאמורה הייתה להעניק לאוסנת ולילדים אחרים במצבה מעמד חוקי בישראל. ההחלטה קבעה מתן מעמד לילדי שוהים שלא כדין שהם בני עשר ומעלה, נולדו בארץ, הוריהם נכנסו לארץ לראשונה באופן חוקי, ישראל מרכז חייהם וגירושם יהיה בבחינת הגליה תרבותית. אוסנת אספה בחריצות את כל המסמכים הנדרשים, הגישה בקשה לוועדה והמתינה לתשובה.

השנים חלפו באווירה קשה של חוסר וודאות. רק בשנת 2007 התקבלה התשובה השלילית – מסתבר שעל מנת להיכנס לישראל כצליינית, מרי רכשה דרכון של מדינה אפריקאית שכנה וכך ארע שלמרות שאביה קיבל אשרת תייר כחוק, אוסנת אינה עונה על הקריטריון "הוריהם נכנסו לארץ לראשונה באופן חוקי". 58 ילדים נוספים נדחו מסיבה זו או משום שהוריהם איבדו את הדרכון הישן ולא יכלו להוכיח שנכנסו כחוק לישראל.

"האגודה לזכויות האזרח בישראל" ו"מוקד סיוע לעובדים זרים" הגישו עתירה נגד משרד הפנים בטענה שהחלטת הממשלה נבעה מרצון להסדיר מעמדם של ילדים ישראלים שלא עברו כל עברה על החוק ובכל זאת מצאו עצמם נטולי מעמד חוקי ומועמדים לגירוש עקב מעשי הוריהם. בעקבות העתירה התקבלה החלטה שאופן הכניסה לישראל של ההורים יהווה רק שיקול אחד במכלול השיקולים אם לקבל את בקשת המעמד של אותם ילדים. בהתאם להחלטה זו, המשיכה אוסנת להמתין לתוצאות הערעור לשר הפנים.

כמו אוסנת והוריה, חיים בישראל זה שנים כמה מאות מהגרי עבודה וילדיהם כשכל יום שעובר מעורר תחושות קשות של חוסר וודאות ועתידם לוטה בערפל. שנים ארוכות של המתנה מורטת עצבים, בצל מבצעי מעצרים, המנוהלים ביד רמה על ידי שוטרי מנהלת ההגירה, נותנות בהם את אותותיהן: אוסנת מתקשרת לכל אחד מהוריה שלוש פעמים ביום לוודא שלא נעצרו. אם חלילה אחד מהם אינו עונה מיידית לטלפונו הנייד, הרי שבשיחה הבאה היא נוזפת בו על כך שהדאיג אותה לשווא.

אחותה הגדולה של אוסנת, שנותרה באפריקה וגדלה בבית סבתה, מלאת כעסים על הוריה גם כשהם עונים לטלפון: "עשיתם ילדה חדשה ואותי שכחתם!" היא מאשימה אותם תכופות. מרי ולואיס עושים כמיטב יכולתם על מנת לפצות את ביתם הבכורה על היעדרותם הממושכת. כל השנים מימנו את לימודיה בבית ספר מובחר ולאחרונה היא אף התקבלה לאוניברסיטה, כשהוריה משלמים עבורה את שכר הלימוד היקר ושאר ההוצאות. עוד בשנת 2005, כשסברו מרי ולואיס שהם עומדים לקבל מעמד חוקי בהתאם להחלטת הממשלה, הבטיחו לה שבקרוב מאוד יבואו לבקרה. מאז נדחה מועד הביקור פעם אחר פעם והילדה אינה מאמינה עוד להבטחותיהם.

בספטמבר 2008, לקראת ראש השנה, דחה שר הפנים מאיר שטרית את בקשותיהם של אותם ילדים שהוריהם לא הצליחו להוכיח את כניסתם החוקית לישראל והורה להם לעזוב את הארץ תוך 60 יום.

חלק מהמשפחות עתרו נגד ההחלטה. ב - 5 בינואר 2009, דחה כבוד השופט משה סובל את בקשתה של המשפחה הראשונה שעתרה נגד גירושה מהארץ בסכמו: "אכן, לא ניתן לעצום עין ולאטום אוזן מול מצוקתו של העותר ומול תחינתו לאפשר לו להמשיך לנהל את חייו במדינה היחידה לה התוודע ושאת תרבותה, שפתה ואורחותיה הוא מכיר. אלא ששיקולים אלה מצויים במישור הרגש והחמלה, ואילו הכרעתו של בית המשפט חייבת לגדור עצמה בשיקולים של דין, גם אם תוצאת הדין כואבת ובלתי-פשרנית".

בחסותו של חוק השבות, הובאו לישראל ממדינות חבר העמים למעלה משלוש מאות אלף נוצרים ומוסלמים, שנקלטו בחברה הישראלית ותרמו תרומה לא מבוטלת לחברה ולכלכלה. מידי שנה מאשר משרד הפנים את כניסתם ושהייתם בישראל של כמאה אלף מהגרי עבודה על מנת שיועסקו בישראל על פי חוק. לא ברורה לפיכך התעקשותו של משרד הפנים להמשיך ולהתעמר באותן 58 משפחות מהגרי עבודה, שילדיהם ישראלים לכל דבר, אך דבר מה חסר במסמכיהם.

"מוקד סיוע לעובדים זרים" מסייע למשפחות לעתור כנגד ההחלטה לגרשם מהארץ ובימים הקרובים תובא גם עתירתה של אוסנת ומשפחתה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. נותר רק לקוות שכבוד השופט ישכיל לנסות ולתקן באומץ את העוול שנגרם לילדה ומשפחתה על ידי שורה ארוכה של פקידים אדישים, יורה על הסדרת מעמדם וישחרר את אוסנת מהחרדה הכרוכה בעזיבת המולדת אל עבר מדינה אותה לא ראתה מעולם.

*(שמות גיבורי המאמר שונו על מנת להגן על פרטיותם)
***************************************************
מאמר זה פורסם על ידי ב"ווי נט" לקראת חג החירות שעבר, בתקווה שכל המאמצים, בשילוב עם אווירת החג, יביאו לשחרורה של אוסנת מהפחד מפני הגירוש ממולדתה.
חלפה עוד שנה. מה השתנה ? אוסנת התבגרה. כבוד השופט לא מצא לנכון להתערב בהחלטת משרד הפנים והתיר לאוסנת לפנות למשרד הפנים פעם נוספת בבקשה למעמד מסיבות הומניטאריות מיוחדות. לקראת חג החירות הנוכחי, החליטו עוד כמה פקידים ערלי לב לאפשר לאוסנת לסיים את שנת הלימודים הנוכחית בטרם תגורש ממולדתה.